יותר ויותר מורים נכנסים למעגל השליטה בטכנולוגיה

בסוף השבוע התפרסמה כתבה במעריב בכותרת "מקלדת וגיר". הכתבה עסקה בתוכנית המערכתית של משרד החינוך בשיתוף פעולה עם המגזר השלישי לחלק מחשב נייד לכל מורה ולהפוך את המורים בישראל עד שנת 2012 למורים מקוונים. בד בבד עם חלוקת המחשבים המורים עוברים השתלמויות כדי לשלוט במיומנויות המחשב אבל מה שחשוב הרבה יותר, כדי להפוך להיות מורים מקוונים ולהבין את השילוב המיוחד בין הפדגוגיה לטכנולוגיה. אחת מחברותי המדריכות מגדירה את תפקידה כמדריכה לפדגוגיה מקוונת ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר מאמצת את הגדרת התפקיד הזאת. מכאן, שבנוסף לידע בתחומי הדעת ולידע דידקטי ופרקטי על המורים לרכוש גם ידע טכנולוגי שישרת אותם בבואם להורות את תחומי הדעת ואת התכנים החברתיים והערכייים בכיתה. אני מאמינה שאין קפיצות דרך, והמורים חייבים לעבור את כל השלבים כולם החל מהתיידדות עם הטכנולוגיה דרך שליטה בה ברמת שליטה שמקנה תחושת בטחון בעבודה ובטחון לנסות דברים חדשים וכלה ביכולת לשלב בין הטכנולוגיה לפדגוגיה באופן שהטכנולוגיה תעצים את ההבטים התוכניים. רבות כבר נכתב על הקשר הזה, בין הטכנולוגיה לפדגוגיה ואין מנוס מלעסוק בשניהם בו זמנית על מנת להפוך את המורים למורים מקוונים איכותיים.

אכן המחשב הנייד של המורה , כמו גם הלוח האינטאקטיבי מוסיפים גיוון לשיעורים ומאפשרים לפרוץ את מסגרת גבולות המקום והזמן הבית ספריים. מורים יכולים לעבוד עם התלמידים גם בקבוצות דיון וגם במייל ולנהל את הלמידה באמצעות מערכות לניהול הלמידה. אני בטוחה שהצעד הבא שיקרה במהירות הוא שתלמדים יגיעו עם מחשבים ניידים לכיתות, גם במקומות שבהן הרשות המקומית לא תצהיר על כך כעל מדיניות מקומית.

מחיר החלוציות

השבוע, יום שישי 14.8.09 התפרסמה כתבה במוסף ממון בשם "מסך עשן". הכתבה עסקה בתלונות חלק מן ההורים על המחשבים הניידים בישובים בהם אני מדריכה.
כבר כתבתי כאן בעבר על הימים הקשים והעצובים שאנחנו עוברים בעקבות לחץ מסיבי מאד שמפעילה קבוצת הורים שיש לה השגות לגבי פרויקט במחשבים הניידים כפי שהוא מתבצע היום. כתבתי גם את התייחסותי לכל הטענות כולן, בשני מאמרונים שפרסמתי בבלוג בעבר. (את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, ימים קשים ועצובים).

עוד כתבתי , שלחלוציות יש רווחים אך יש גם מחירים. כתבה כזו היא חלק מהמחירים שאנחנו משלמים על החלוציות. וכמו שאמרתי, אינני מקילה ראש בטענות המתייחסות למשקל הילקוט, לחשיפה לקרינה ולבעיות הארגונומיה, וברור לי שלתפקידי המורה הרבים לאינספור, יתווספו גם הבטים נוספים הקשורים להוראה באמצעות ספרים דיגיטאליים, חינוך לאתיקה ברשת, חינוך לחיים בריאים הכוללים ספורט והתייחסות לנושא הארגונומיה בחברה טכנולוגית . לרשויות יתווספו דאגות הקשורות לבטחון בריאות התלמידים לא רק בגני השעשועים ברחבי העיר אלא גם בטחונם בסביבות למידה דיגיטאליות, ולהורים יווספו עימותים עם ילדיהם הקשורים לנושאי הגבולות, לא רק ביחס לשעות צפייה בטלוויזיה אלא גם ביחס לגבולות הקשורים למחשב הנייד.

יחד עם זאת, אני בטוחה שלא ירחק היום והתופעה של תלמידים ההולכים עם מחשב כזה או אחר בילקוטם תתרחב ותהפוך לנורמה. אני יודעת שברחבי העולם המחשבים הניידים בוריאציות השונות שלהן (מחשבים ניידים, מחשבי מחברת, מחשבים רזים, טלפונים סוללריים וכו') תופסים תאוצה והתופעה של ניידים בבתי הספר זכתה לכינוי "צונמי". כבר היום כל תלמיד בגיל עשר אוחז בידיו מחשב לכל דבר, עם נגישות מלאה לאינטרנט, המקרין דווקא לאזורים מסוכנים מאד בגופו קרינה סוללרית, אם כי כהורים (וכמחנכים) איננו רגילים לחשוב על הטלפון הסוללרי של ילדינו כעל מחשב לכל דבר. ברחבי העולם כולו מתייחסים היום לנושא של Mobile Technology וברור לי שגם בתי הספר יצטרכו לדון בנושאים הללו בכובד ראש.

במקביל לכתבה בממון, התפרסמו בעיתונות שתי כתבות נוספות: אחת על בניה חדשה של בי"ס במועצה איזורית בשער הנגב, בו אוחדו שני בתי ספר לבית ספר אחד ובתכנון נלקחו בחשבון מרכיבים המתייחסים לבית ספר כבית ספר הייטקי לכל דבר, ואחת בעיתונות המקומית של אזור בקעת אונו שדיווחה על שינוי בהרגלי העבודה של מורים כתוצאה מהוראה בכתות שבהם גם לתלמידים יש מחשבים ניידים.

החלטתי לסרוק את כל הכתבות, ולצרף אותן לבלוג. אתם מוזמנים לקרוא את כולן.

הכתבה מסך עשן- חלק ראשון
הכתבה מסך עשן - חלק שני
הכתבה מסך עשן - חלק שלישי
הכתבה עשו ריסטארט

הכתבה על בית הספר בסגנון הייטק - כותרת
הכתבה על בית הספר בסגנון הייטק- המשך

ימים קשים ועצובים

ימים קשים ועצובים עוברים על מובילי התוכנית ביישוב בו היא פועלת כבר שלוש שנים. מסתבר, שחלק מהורי התלמידים העולים לכתה ה' מתנגדים נחרצות לשימוש במחשב הנייד. סיבותיהם רבות ומגוונות, חלקן מוצדקות יותר וחלקן פחות. על חלק מהסיבות כבר כתבתי בפוסט קודם את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. נכון להיום- ההורים מעונינים לחשוב שוב על התוכנית, לבדוק חלופות בעזרת מחשבים נייחים וכוננים נישאים (דיסק און קיי). הם לא בטוחים שיש צורך בניידים בכיתה, אולי מספיקים רק מספר מחשבים נייחים הפזורים בכל כיתה. לטענתם, ניתן להשתמש בקמפוס הוירטואלי ובמקרנים שיש למורים כדי לקדם למידה מתוקשבת בכיתות, ואת השאר התלמידים יעשו בבית כשיעורי בית. ניתנת האמת להאמר: יש גם מספר מורים שחושבים ככה, ומרגישים שמספיק שיהיו רק מקרנים בכיתות ואין צורך במחשבים ניידים בכיתות כי הם גוזלים זמן יקר משיטת ההוראה המסורתית והמורים מוטרדים מאד מכך שהם אינם מספיקים את החומר.



כשאני שומעת את כל הקולות הללו אני חשה ראשית עצב גדול ושנית החמצה גדולה. עצב על כך שההורים אינם מצליחים לראות את התמונה הכוללת ולראות את הרווחים שבלמידה באמצעות הניידים. עצב גדול על כך שההורים מעדיפים שבית הספר ימשיך להיות פחות רלוונטי לתלמידים ושהכלים הטכנולוגיים ישארו מחוץ למסגרת הכיתה ובית הספר. ותחושת החמצה על הזדמנות שנתנה על מגש של כסף והורים מודאגים יתר על המידה מפספסים.



אישית ,ברור לי שרק בזכות תוכנית המחשבים הניידים, שהשפיעה על כל בית הספר, ועל כלל הכיתות והמורים חלו תהליכי השינוי שראינו. בזכות הכנסת הניידים לכתות הן המורים והן התלמידים התקדמו בטיפול במיומנויות מידע ואוריינות התקשוב. כמשווים כמה שעות תלמידים עבדו במחשבים במסגרת בית הספר לפני התוכנית של הניידים ובעקבותיה, ברור לחלוטין הערך המוסף של התוכנית. חלק מהילדים,שהוריהם אינם בקיאים ברזי המחשב ,נחשפו לעבודה נכונה במחשב ולאורינות התקשוב ברמה שלא נחשפו אליה קודם לכן ורכשו מיומנויות ושליטה. להשאיר את התלמידים לבד בתחום התקשוב נראה לי לא נכון ולא נבון. כשאנחנו המורים עובדים עם התלמידים בעזרת המחשבים הניידים בכיתה אנחנו גם מלמדים אותם לעבוד נכון וגם חושפים בפניהם אפשרויות שקודם לכן אולי לא נתנו את דעתם עליהן. יש הרבה הבטים פדגוגיים שמועברים יחד עם הטכנולוגיה: למידה שיתופית היא אחת מהם, ומתבטאת הן בשיתוף עמיתים במשוב בונה והן ביצירת תוצרים שיתופיים (לדו' מצגות שיתופיות , משחקים שיתופיים וכו'). גם בהבט של פרזנטציה המורים שעובדים עם התלמידים בכיתות מקפידים על מצגות מנצחות שמעבירות מסר, על הבטים אתיים ושמירה על זכויות יוצרים. בתהליכי עיבוד המידע והבניית הידע אין תחליף למחשב, וגם בתהליכי למידה שבהם הילד פעיל ולומד עצמאי. ג'י הורוביץ במאמרו לא הכרחי אבל רצוי מתייחס לחיבור שבין הטכנולוגיה לפדגוגיה, ומפנה את תשומת לבנו לכך שייתכן וכדאי גם להסתכל על הפן הטכנולוגי כשלעצמו.


ברור לי שבזכות הנידיים חלה תנופה גדולה בעשיה התקשובית בבתי הספר, ובלעדיהם, הדברים לא יהיו אותו הדבר. לכן אני גם מרגישה שאלו אכן ימים מאד קשים. אני מאד מקווה שלטובת התלמידים המורים וכל השותפים בתוכנית ימצא הפתרון שיתן מענה הולם לכל הבעיות שמדאיגות את ההורים.

גם וגם

במאמרו "אפילו הכלי הנפלא ביותר" מדווח ג'יי הורוביץ על קושי של מורים לתלמידים באתיופיה העובדים עם המחשב הרזה. לטענתו, המורים לא הבינו את נחיצות השימוש במחשב, את היכולת ללמד פדגוגיה אחרת באמצעותו, ולכן אסרו על הילדים להביאו לביה"ס ולהשתמש בו. בניגוד לכך, בתוכנית שלנו הבנו מאד את החשיבות של הדרכת המורים ונתנו לה את מלוא המשקל. שעות רבות בתוכנית הוקדשו להדרכת המורים (הן פרטנית והן כללית על מנת להתידד עם המחשב ולחשוב כיצד לשלבו בהוראה), אם כי עלי להודות, השונות בין המורים גבוהה וכל אחד מהמורים ניצל את השעות הללו בהתאם ליכולותיו ובעיקר, בהתאם לרצונו האמיתי לשלב את הכלי באופן משמעותי בהוראתו.

הכתבה הזו גרמה לי להרהר (שוב, בפעם המי יודע כמה...) על משמעות המושג חלוציות. על הקושי לסלול את הדרך "יש מאיין", על האומץ הדרוש לחשוב "מחוץ לקופסא" , לחשוב אחרת, ועל עומק השינוי הנדרש מכל חלוץ, ואין זה משנה מה תחום חלוציותו. החלוצים שהקימו את המדינה, עזבו מולדת בטוחה, חיים נוחים, משפחה, חברים, והלכו לארץ נידחת לייבש ביצות ולסלול כבישים. אנו החלוצים בתחום החינוך, צריכים לזנוח דרך פדגוגית מוכרת וידועה, ולחפש דרך חדשה, שבוראת פדגוגיה "יש מאיין". אנו צריכים לזנוח הרגלי עבר ולהתמודד עם קשיים רבים לאורך הדרך. קשיים המתייחסים לחששות שיש לאנשים מחידושים ושינויים, קשיים הקשורים להגדרה של הצלחות ( לדו'- השגים במבחני סטנדרטים כמדד הצלחה לעבודת המורה) וקשיים הקשורים להתמודדות עם הטכנולוגיה עצמה. כחלוצים אנחנו צריכים לשוב ולהגדיר לעצמנו מהי למידה, מה חשוב לנו שהתלמידים ידעו, מה המחירים שהתלמידים וגם אנו כמורים נדרשים לשלם על החלוציות שלנו ומה הרווחים והתועלות.

שנת הלימודים העומדת בפתח - תש"ע - תהיה השנה הראשונה בה תלמידי חטיבת הביניים בתוכנית מסיימים שלוש שנים שבהם למדו גם עם ניידים בכיתה, ועוברים לתיכון. בתיכון יהיה עליהם להפרד מהמחשב הנישא. חלק מהתלמידים שמחים על הפרידה הזו ומחכים לה. חלקם, מצרים עליה מאד. חלק שמחים לחזור וללמוד רק במחברות ובספרים. חלק עצובים שלא יוכלו להקליד בשיעורים ולא יקבלו משימות מתוקשבות. אני מאמינה באמת, שהזרעים שזרענו לא היו לשווא. שבאמת נתנו לתלמידים גם יכולות של ידע וגם מיומנויות תקשוב ואוריינות מידענית, גם קריאה מספרים (בדפים) וגם קריאה מספרים סרוקים, גם כתיבה במחברות וגם הקלדה במקלדת. אני מאמינה שאיפשרנו לתלמידים להתחבר , כל אחד מהמקום בו הוא הרגיש טוב ובטוח, לעולם הטכנולוגי של המחר, וליכולות ללמוד באמצעות המחשב, ולא רק לתקשר ולשחק. אני מאמינה שהתלמידים הללו יצאו נשכרים לטווח הרחוק, וכשיהיו סטונדטים באוניברסיטה, אני מאמינה שהם יחזרו ללמוד עם מחשבים ניידים בקמפוס האמיתי. ומי יודע? אולי יהיה תיכון בארץ שיקום וירים את הכפפה, ויאפשר לימודים בבית ספרו גם באמצעות מחשבים ניידים?

המהומות באיראן

במאמר עדכני ביותר הנקרא " השעור של היום - הסטודנטים יוכלו להסביר כיצד חיפוש בזמן אמת ברשת חברתית גלובלית נותן מענה בזמן אמת " מתייחס ריצ'ארד רוודרוזקי Richard Wojewodzki לאפשרות של חיפוש בזמן אמת באמצעות טוויטר כאל כלי חינוכי, הממחיש לתלמידים בזמן אמת מאורעות גלובליים. רוודרוזקי מדגים, איך תוך כדי כתיבה בבלוג שלו, וחיפוש במקביל בטוויטר, הוא מגלה מרגע לרגע את כמות התגובות המצטברות למצב באיראן. לדוגמא , הוא כותב

We're now up to 435 new reports since I wrote that first sentence

לדעתו, יש ללמד את התלמידים בכיתה את הכלי החשוב הזה ולא לחשוב על חסימתו בבתי הספר. רוודרוזקי כותב על כך, שכל הסיפורים שמגיעים מאיראן הם אוטנטים, אישיים וכולם נשלחים אל העולם באמצעות קטעי וידאו, פוסטים ומסרונים ש"פשוטי העם" מעלים לרשת. זוהי המדיה החברתית וזה כוחה. במילותיו שלו:

In the time it took me to jot out this post, over 1045 individual stories came through Twitter Search -- just on the situation in Iran. Stories, links, first-hand accounts, video feeds, Flickr galleries, and a whole lot more. Over 1045 news messages in the time it takes CNN to run commercials

רוודרוזקי אף מכליל מעבר לכך, וטוען שהיום הזה ראוי להזכר בדפי ההסטוריה כיום שבו המדיה החברתית גברה על המדיה המסורתית ( עיתונות, טלויזיה) ושבעצם אנחנו נפתחים עכשו לעולם גלובלאי שמי שכותב בו את ההיסטוריה ומזין אותה הוא "אחד האדם". זהו שינוי מהותי מ Top-Down ל- Buttom -up , שינוי שיתכן וישפיע אפילו על תוצאות ההיסטוריה. ואני חושבת לעצמי, האם גורל המחאות באיראן יהיה כגורל המחאות בככר טיאנאנמן בסין, או שאולי עכשו, בעקבות הפתיחות הגדולה והגלובליזציה גם של תהליכי התיעוד, התוצאות תהיינה אחרות.

האמת, שניסיתי בעצמי ונכנסתי לקישור של הטוויטר . הופתעתי ממהירות התגובות והעדכונים בזמן אמת. שניה וחצי אחרי שנכנסתי כבר קבלתי הודעה שעודכנו 21 אזכורים מהרגע שנכנסתי.

אחד המורים שהגיבו לבלוג של רוודרוזקי ספר שפתח שיעור היסטוריה בכיתה באמצעות מחשב נייד ומקרן מה שאנחנו נוהגים לכנות "מודל המורה המקוון" והראה לתלמידים בזמן אמת את מטעין התגובות (feeder) של הבחירות באיראן. בעקבות זאת נערך דיון אמיתי ומשמעותי בכיתה. אותו מורה גם הצר על כך שהסטודנטים שלו אינם יכולים לכתוב בטוויטר, מאחר והאתר חסום בבית הספר. המורה סיים את תגובתו באמירה נוקבת על ההבדל בין החיים בבית הספר לחיים מחוצה לו:

Bingo! I just had the #IranElection feed up on my screen (via a projector from my laptop), showing my students on this last day of classes what the world is really like. None of my students have Twitter accounts and they couldn't make one today at school if they wanted to -- Twitter is blocked to them. Life is happening and we can only look through the window:(

הבאתי את הדוגמא הזאת כי אני מאמינה שהיא מלמדת רבות. אכן, אנחנו בתוכה של מהפכה משמעותית מכל בחינה שהיא. יש כלים רבים שעלינו ללמד את התלמידים בבית הספר, ויפה שעה אחת קודם. אישית, אני מעדיפה ללמדם ולדעת שהדברים נעשים בצורה מבוקרת ומשמעותית, מאשר לתת להם להתנסות בכלים האלה בכוחם לבד, ללא ליווי.

מעבר לכך, אני חושבת שהדוגמא הזאת מקרבת את ההיסטורה שנלמדת כמשהו מנותק , השייך לעבר, למשהו אותנטי רלוונטי ומאד משמעותי. כדאי לדון עם התלמידים בשאלה האם לדעתם ניתן יהיה להשתיק את "קול ההמון" כפי שנעשה בעבר ולהתייחס לקשר שבין אמצעי תקשורת לתהליכים חברתיים והסטוריים.

מחשבים ניידים - נוסחה נוספת

את הקישור הזה קבלתי מהורים שמעונינים להמשיך את תוכנית המחשבים הניידם של התלמידים בכיתות, אך מבקשים לפתור בעיות של משקל וסחיבה הלוך ושוב. אמנם הקטע הוא שיווקי פרסומי, של חברת דל אבל ככיוון מחשבה- זה פותר אפשרויות וערוצי חשיבה חדשים.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...

התלבטתי רבות האם לפתוח את הבלוג הזה בכותרת התנגדויות הורים, או בשם שלבסוף החלטתי עליו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מכיוון שלי ברור, שלמרות ההתנגדויות והשאלות , ההרהורים והערעורים ( שכולם לגיטימיים בעיני) מחשב נייד לכל תלמיד בכיתה יהפך תוך עשור לעניין שבשגרה. אז נכון, שעכשו אנחנו נמצאים בין תקופות, ונכון שלהורים רבים השינוי קשה ולא פשוט, אבל אני חושבת שלא יכול להיות מצב שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום אחר בחיינו , חוץ מאשר בכיתה. בתחום הבריאות ( מחשב על כל שולחן של רופא) בתחום הבנקאות , בתחום פקידות הממשלה ( כן, כן אפילו שם, במשרדי האוצר, במשרדי המשפטים) נמצאים המחשבים כסביבה טבעית , ורק בחדרי הכיתה לא.



ואני בהחלט יכולה להבין את ההורים החוששים, אלה שמנסים לדחות עוד קצת את הקץ, לשמר ולו לכמה שנים נוספות את הסביבה של הילדים כסביבה נטולת טכנולוגיה, את ביה"ס כסביבה ארכיונית, אך האמנם זה כך? האם כשהילדים מגיעים לביתם, בתום יום לימודים הם אינם חשופים לטלוויזיה, למחשב הביתי, למכשירים שניתן להפעילם רק בצורה דיגיטאלית? ואם הם נחשפים לטכנולוגיה בשעות אחרי הצהרים וזו סביבתם הטביעת, אז מדוע שלא יהיו בסביבה זו גם בבוקר בזמן הלימוד בבית הספר? האם זה הוגן לבקש מהמורים להצליח לרתק וקבל את תשומת לבם של ילדי הזיפזופים ללא אמצעים טכנולוגיים ? וממה באמת חוששים ההורים? הטענות שהם מעלים מתפרסות על פני טווח גדול של טיעונים החל בטיעונים בריאותיים, שאין לזלזל בהם וכלה בטיעונים אידיאולוגיים, שגם אותם יש לקבל. אנסה להשיב על טענות אלו אחת לאחת.

הטענה הראשונה שעולה מתייחסת להבטים בריאותיים: חשש מקרינה ומבעיות ארגונומיות. אכן, זוהי טענת כבדת משקל ויש לתת עליה את הדעת בכובד ראש. אחת לתקופה יש לערוך בדיקות קרינה ויש לוודא שכל ההמלצות של דוחות הקרינה מיושמות. הקרינה מגיעה לא רק מניידים - גם טלפונים סוללאריים מקרינים, ובכל זאת אינני מוצאת הרבה הורים שלא נותנים לילדיהם סוללאריים מחשש לבריאותם.
בנוגע לארגונומיה יש להתאים את המחשבים לתלמידים. באחריות המורים וההורים לדבר עם התלמידים על ההפסקות שיש לבצע בזמן העבודה, על מתיחות, על חשיבות הפעילות הגופנית. לכל מאה יש את החוליים שלה. במאה הקודמת מתו אנשים מזיהומים מאחר ולא הכירו את הפניצילין. במאה לפני כן מתו משחפת, שלא היתה לה תרופה. במאה שלנו יש מחלות חדשות, שמקורן בסביבה החדשה שאנו חיים בה. מודעות לסכנות והסברים כיצד לצמצמם חשובים ביותר. אני חושבת שהם צריכים להיות חלק מתוכנית ניידים. אך הם אינה סיבה להפסיקה.

הטענה השניה מתייחסת לכובד המשקל של הילקוט. אכן, המשקל של הספרים המחברות והמחשב נייד עולה על המשקל המותר לסחיבה . יחד עם זאת כבר היום קיימים פתרונות. אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים. זאת ועוד. מחירי הניידים יורדים משנה לשנה, וגם עלותם של ניידיים עם מסכים של 12 אינץ מוזלים. מכאן, שגם טיעון זה פתיר.

הטענה השלישית מתייחסת לכך שהילדים לא מדברים זה עם זה, וכשהם נפגשים אחרי הצהרים הם לוקחים אתם את הניידים ומשחקים בבית של החבר כל אחד בנייד שלו. אישית, אינני רואה בעיה בכך. אמי שחקה בבובת סמרטוטים, וכשרצתה להחליף לה בגד היה עליה לתפור אותו בעצמה משאריות בדים. אני כבר שחקתי בבובת ברבי מפלסטיק, שהיו לה שמלות להחלפה בשפע, שלא אני תפרתי, בכל הצבעים ובכל המינים. דור דור ומשחקיו, דור דור וסביבתו התרבותית. הטכנולוגיה היא חלק מסביבתו התרבותית של הילד ולכן אין כל סיבה שלא ישחק עם חבריו גם באמצעותה. אינני מקבלת את הטענה כי הם לא מדברים אחד עם השני. בזמנו חשבו גם שהטלפון ירחיק אנשים, כשלמעשה הוא קרב ביניהם ואפשר תקשורת עם אנשים מעבר לים, תקשורת שלא יכלה להתקיים לפני המצאתו , ויצירתו אפשרה תקשורת רציפה יותר ותכופה יותר. ריבוי האפשרויות העומד בפני הילדים הוא בעיני יתרון ולא חסרון: יש להם גם צ'אטים, גם SMS גם טלפון רגיל (וגם סוללרי), וגם שיחות בע"פ ועליהם רק לבחור מתי לתקשר עם איזה כלי. אני מוצאת שהתקשורת בין הילדים דווקא מתרבה ולא מתמעטת, כי פעם אם לא יכלו להפגש, לא דברו כלל, ועכשו אפשר לצ'אטט , וכשנפגשים, אפשר גם לדבר וגם לצ'אטט, הכל תלוי בסיטואציה.

ואחרון חביב: הורים מתנגדים למחשבים ניידים מסיבות אידיאולוגיות . קשה להתווכח על תפיסות עולם. ההסטוריה מוכיחה, שהניסיון לעצור את הקדמה לא צלח, אפילו לא לכנסייה שהיתה עשירה וחזקה. החברה שלנו היא חברה דיגיטאלית. גם בית הספר שלנו צריך להיות כזה. אסור להשאיר את הדיגיטליות רק לשעות אחר הצהרים, כשהילד לבד , ללא מבוגר בסביבה. דווקא הרצון של בתי הספר להכנס לסביבת הילדים על מנת לעזור להם ולהדריך אותם בסביבה הזאת הוא בעיני הצעד הנכון ביותר. אני מקווה שהצלחתי לשכנע את המתנגדים. אני כבר הצהרתי, מהמשוכנעים.