יום חמישי, 29 במאי 2008

תרבות או כלי?

האם המחשב הוא רק כלי כפי שאנחנו טוענים פעמים רבות כשאנחנו באים לדבר על שילוב המחשב בהוראה, או שהוא בעצם תרבות, כי הרי אנחנו מדברים לעתים קרובות גם על תרבות הוראה למידה ובכלל, על פער דיגיטאלי, תרבות דיגיטאלית וכו'. להודות על האמת, את הערעור ( וההרהור) הזה הציב בפנינו פרופסור יהושפט גבעון, בביקורו בגני תקווה, שטען שהמחשב אינו רק כלי אלא תרבות בפני עצמה. השאלה הזו ממשיכה להטריד אותי מאז, והיום אינני בטוחה האם הוא רק כלי או גם תרבות .

השאלה הזו שוב נקרה במוחי הבוקר, כשבדרכי לעבודה שמעתי על בחורה , סטאג'רית במשרד עו"ד שהודתה שהתמכרה למשחק רשת ולדמות שבדתה מלבה. היא ספרה שההתמכרות החלה בדרך מקרה, כשהיתה חולה וחפשה במה להעסיק את עצמה. חברה הציג בפניה את משחק הרשת ( משהו בסגנון second life,) ומאז היא לא הפסיקה לשחק. הסיבה שבגללה החליטה להגמל ממשחק רשת זה היתה שהחלה לחלום בלילה על הדמות שבדתה מלבה במשחק, והחלו לה סיוטים. הנערה גם ספרה שידוע לה שבסין ילדים צעירים מוכנסים למעין sweat houses שבהם הם יושבים שעות על גבי שעות ובונים את הדמויות, ואח"כ מוכרים אותם ב e-bay בסכום של כ- 200 דולרים.

ומדוע אני חוזרת שוב ושוב לשאלה האם הוא כלי או תרבות? כי מצד אחד אנחנו אומרים כל הזמן שזהו כלי, שיש צורך לדעת להשתמש בו אך זוהי בעצם תרבות שבני הנוער שלנו חיים בתוכה ואותה כל העת. אנחנו מאמינים שהמחשב משנה את הפדגוגיה, ומתוך כך, יוצר בעצם פדגוגגיה אחרת, פרדיגמה חדשה שיוצרת תרבות שונה . אבל, במקביל אנחנו אומרים שזה רק כלי, וממשילים אותו לזרקור המעצים את נקודות החוזק והחולשה של המורים, זרקור המאיר בעוצמה רבה את כל הצדדים שחלקם היו אפלים קודם לכן. הערבוב הזה בין כלי לתרבות מעלה שאלות רבות ומציקות: אם זוהי תרבות, על איזה חלק ממנה לוקח בית הספר אחריות? הרי תרבות היא חלק מחברה, ממעגלים שונים, מנורמות התנהגותיות, מאתיקה. ואם זהו רק כלי, מה מהות היחסים בינו לבין בית הספר? האם המורים נדרשים רק לשלוט במיומנויות של הכלי הזה? ברור לנו שלא. הם נדרשים לשימוש מושכל ויעיל בכלי הזה. עליהם לתת את הדעת על ההשפעות הנלוות שיש לשימוש במחשב.

ניסיתי לברר לעצמי את הנקודה ולהמשיל את המחשב לרכב, שיש מורה לנהיגה שמלמד לנהוג בו. המורה לנהיגה אחראי על לימוד מעשי של הנהיגה. על מבחן התיאוריה הוא אינו אחראי, ולא הוא בודק שאכן התלמיד יודע תיאוריה . לשם כך יש מבחני תיאוריה. האם המורה לנהיגה אחראי גם על תרבות הנהיגה? על ההשתוללות בכבישים? על חוסר הזהירות של הצעירים הנוהגים? אני מודה שככל שאני מנסה לברר לעצמי את הנקודות הללו אני מסתבכת יותר. הגבול לא ברור, הרי בעקבות תרבות הנהיגה מתכוננים לחוקק חוקים ותקנות חדשות בנושא מבחני תיאוריה, מבחני נהיגה מעשיים ונהיגה עם מלווים וחוזרים שוב אל הכלי- הרכב עצמו.


אולי אצליח להרגיז במאמרון הזה הרבה אנשים, אשמח אם יתקשרו אתי על גבי הרשת. אני מבטיחה להגיב לכל מי שיגיב.

יום רביעי, 28 במאי 2008

תכנון מול ביצוע

פעמים רבות כמדריכה אני יושבת עם מורות על תכנון שיעור. לא תמיד אני שומעת מה קרה לשיעור , איך הוא התפתח בכיתה בזמן אמת ומה היו התובנות והשינויים שהמורות חשבו לנכון להכניס בשיעור אח"כ. בזמן האחרון יצא לי לבקר במספר שיעורים בכיתות שונות ולראות מקרוב הן את מהלך השיעור והן את התנהגויות התלמידים. בחלק מהמקרים מצאתי, שהתכנון המקורי של השיעור לא מתממש. בחלק אחר מצאתי, שלמרות שהמורים מכינים את החומרים לעבודה של התלמידים, קשה להם ל"שחרר" את השליטה בכיתה, והם חוזרים להרגלים הישנים, ונשארים הדומיננטיים בשיעור.

אחד הפתרונות שמתגבשים ביננו בזמן האחרון הוא לעבוד על "מקצב" של שיעור: פרקי זמן מוקצבים ומגודרים מראש, שבהם המורה מבקשת מהתלמידים למלא מטלות קטנות במהלך השיעור ובודקת אותם תוך כדי. מטלות כאלה יכולות להיות לדו' להגדיר מושג , בעזרת חיפוש ברשת, או לפתור איזושהי בעיה בכוחות עצמם, ורק אח"כ לתת את הפתרון לכיתה. המורה יכולה למשל, לומר לתלמידים שיש להם 5 דקות לבצע משימה. בזמן הזה היא עוברת ביניהם ובוחנת מה הם עושים, עוזרת למתקשים ומאפשרת חשיבה אישית. בתום הזמן המוקצב היא מרכזת שוב את התלמידים, בודקת מה עשו וממשיכה. כשבונים את השיעור מאינטרוולים כאלה, השיעור הופך להיות קצבי ומאד מאתגר. הוא גם מאפשר שליטה ושחרור שליטה לסירוגין, בהתאם להחלטת המורה.

תוך כדי העבודה, ניתן להדגים מיומנויות מחשב מסוימות שנראה כי חסרות לתלמידים. באחד השיעורים בהם בקרתי, חשבתי שמתאים יהיה שהתלמידים יעצבו את הדף בעזרת מסגרת. הדגמתי לתלמיד אחד או שניים את הדרך לעיצוב העמוד כולו, והם הדגימו זאת בפני הכיתה. הם גם הקריאו את עבודתם וגם הראו כיצד עצבו את העמוד. מבחינה זו התלמידים הרוויחו הן בתחום התוכן והן בתחום מיומנויות התקשוב. לעיתים, קשה לדעת מה התלמידים יודעים ומה לא, ורק צפייה בעבודתם או דרישה למיומנות ספציפית יכולה לחשוף את העובדה שמיומנות זו טרם נרכשה. לא תמיד המורה מתכנן מראש להרכיש את המיומנות. לעיתים, מתוך מענה לצורך עצמו , התלמיד לומד משהו חדש שהמורה לא תכנן ללמד. אבל זה קורה בהרבה מקרים בחיים, לא רק כשתלמידים לומדים עם לפטופים בכיתות, נכון?

יום שני, 19 במאי 2008

הפסיכולוגיה שמעבר לטכנולוגיה

בשבוע שעבר, נכחתי בפגישה שזומנה ע"י נציגי הורים לקבלת החלטות בדבר רכישת מחשבים לילדיהם לקראת שנת הלימודים הבאה. לפגישה זומנו גם נציגים של חברה טכנולוגית, שמטעמי אי פרסום, לא אנקוב בשמה. נציגי החברה דברו על טכנולוגיה חדשה:
VDI (Virtual Desktop Infrastruction)
זוהי תשתית טכנולוגית שמתבססת על כך שמערכת ההפעלה והאפליקציות יושבות על מרכז מחשוב המקושר באמצעות הרשת. אני לא בטוחה שאני מסבירה את הפאן הטכנולוגי בדיוק מירבי, אבל לא הוא העיקר כאן. בעקבות הצגת הטכנולוגיה התעוררה השאלה מדוע לקנות לכל תלמיד מחשב נייד? מדוע לא להשתמש בטכנולוגיה זו ובכך להתגבר על מחסומים הקשורים בשרידות של הניידים ( שברים, תקלות, וכו')
ההורים העלו טענות לכאן ולכאן: מצד אחד עמדו בעיות המשקל של נשיאת הניידים, בעיות השרידות של הטלטלה שלהם, בעית ההתמכרות למחשבים הללו שהולכים אתם לכל מקום, בעית ההורדות של התוכנות שאין עליהן שליטה. טענות שעל מנת להתמודד אתן יש לצדד בהחלפת המחשבים לטכנולוגית VDI. מעבר לכך ישנו הפיתוי להחליף את הניידים הכבדים בניידים "רזים" או אפילו בכרטיסי פלאש מסוגים שונים. מצד שני עמדו טיעונים הקשורים לבעלות שתלמידים מרגישים ורוכשים עם הזמן, לגבי הניידים שלהם, לתחושת האחריות שברצוננו לפתח בהם.
הוצעו פתרונות מסוגים שונים: החל בכך שהילד יקבל את הסביבה הוירטואלית רק באמצעות צג שיעמוד על שולחנו בכיתה ובבית הוא ישתמש במחשב נייח שישנו בביתו, וכלה בפתרון של מחשב נייד קל ורזה, המאפשר שליטה מלאה על הורדות ומקטין את ההבטים השליליים של תקלות, שרידות ואפילו התמכרויות.
מושגים נוספים שלמדתי בשיחה היו כשהכוונה היא לעלות הכוללת שלTCO המחשב, מעבר לרכישתו: עלות הכוללת תיקונים, חוזה שירות. עוד למדתי כי תחזוקה לעומת רכישה חד פעמית היא ביחס של 4:1 עולה פי 4 לתחזק מחשבים מאשר לקנות אותם .
וכאן נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה שמעבר לטכנולוגיה: הבטים כמו הקשר שבין התלמיד למחשב, תחושת הבעלות, אינם ניתנים למדידה. יחד עם זאת, אין לזלזל בגורם הכספי שיכול להכריע בין מחשב רזה ללא מערכת הפעלה, לבין מחשב מלא.

יום ראשון, 4 במאי 2008

"יומני החופש"

הפעם אחרוג ממנהגי, לא לפרסם בבלוג שלי דברים שאינם קשורים לדילמות העוסקות במחשבים הניידים. החריגה הפעם היא בעקבות צפיה בסרט "יומני החופש" או באנגלית Freedom Writers .
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, של מורה בתיכון ווילסון, בלונג ביץ שבקליפורניה. הוא עוסק בסוגיות מהותיות בחינוך, באמונה של מורים בכוחם של תלמידים ללמוד, בנכונות של המורים להלחם עבור התלמידים לשהם, גם אם דרכם קוראת תיגר על ביוקרטיה ועל סטנדרטים מקובלים. זה איננו הסרט הראשון שעוסק במורים מזן אחר- הוא חלק מסדרה ארוכה של סרטים כגון: ללכת שבי אחריו, שירת המקהלה, ספורו של ג'ורג' אקנה, וכו'. כל הסרטים מבוססים על מורים משוגעים לדבר, שאינם נכנעים למוסכמות, שמאמינים בחינוך כשליחות, ומצליחים למרות הכל. ולמרות שאין כל חדש ברעיון הזה או בסרטים הללו, המסר שלהם תמיד מצליח לגעת בי מחדש. כשצפיתי בסרט הפעם, שאלתי את עצמי מה גרם להצלחתה של המורה? מדוע היא הצליחה במקום שאחרים נכשלו? הסיבה הראשונה והבולטת ביותר היא שהיתה רלוונטית לתלמידים שלה, שהיא הצליחה לגעת בהם בדיוק במקומות שהכי כאבו להם. היא האמינה בהם. היא הוכיחה להם, שכל מה שהבטיחה להם היא מקיימת. היא דרשה מהם עבודה. היא דרשה מהם להתלבט לגבי אמונות ודיעות שקבלו כאמת כל חייהם. כשצפיתי בסרט חשבתי על קורס המנהלים בו אני מלמדת את נושא ההערכה, ושאלתי את עצמי מה ניתן לעשות עם הסרט הזה בקורס. האם ניתן לדבר על הערכה חלופית לעומת הערכה קונבנציונאלית? האם ניתן לדבר על מתן מענה לשונות? האם ניתן לדבר על למידה מפעילה ורלוונטית? והתשובה לכל השאלות הללו היתה כן. האם המנהלים היו רוצים מורה כזו בבית ספרם? לא בטוח! זוהי מורה מסוג קוץ בתחת, אחת שלא מרפה, שעוקפת סמכויות, שלא הולכת בתלם, לא בדיוק מורה שקל למנהלים להתמודד אתה. איך יעריכו מורה כזו? מבחינה חברתית, היא היתה מאד מבודדת ובודדה בדרכה, שאיש חוץ ממנה לא האמין בה. איך יעריכו אותה, כשביום הראשון שבו נכנסה לכיתה פרצה קטטה נוראית במהלך השיעור שלה? איך יעריכו אותה לאור העובדה שאף אחד מן ההורים בכיתתה לא הופיע ליום ההורים? והשגי התלמידים, איך יעריכו אותם? הרי בהתחלה הם היו הרבה מתחת לסטנדרט הנדרש מבני גילם. הסדנא לצפייה מודרכת בסרט הזה במסגרת הקורס כבר מתבשלת במוחי. אני מזמינה כל איש שעוסק בחינוך לצפות בסרט ולחשוב עליו. אשמח לדון מעל גבי הבלוג בכל מי שיגיב לדברי או יביע את דעתו על הסרט.