תוצאות מחקר שנערך בפרו, שבה היקף פרויקט מחשב לכל ילד הוא הגדול בעולם, העלו כי מתן המחשבים לילדים לא ממש תרם לביצועים ולהשגים הלימודיים. במסגרת מיזם OLPC שהחל בשנת 2007 נתנים מחשבים ניידים קטנים וזולים מאד לילדים במדינות מתפתחות. המחשבים מותאמים לתנאים הבסיסיים של כפרים וערים במדינות העולם השלישי (עמידות לרטיבות, הטענה ידנית ופעולה על סוללות), כשהמטרה העיקרית היא לאפשר לתלמידים במדינות עניות גישה לאינטרנט, ולספרים דיגיטליים.
מסתבר, שפרו היא אחת מהמדינות בעלות מערכת החינוך הגרועות ביותר בדרום אמריקה, כשרק 13% מבני ה- 7 הגיעו לרמה הנדרשת במתמטיקה ו- 30% לרמה הנדרשת בקריאה.
המחקר נערך על ידי בנק בפיתוח האינטר אמריקאי ועקב אחרי 319 בתי ספר בפרו במשך 15 חודשים. תוצאותיו העלו כי ילדים שקבלו מחשבים ניידים לא הציגו שום שיפור לא במתמטיקה ולא בקריאה, ולא נמצאו ראיות שהנגישות למחשבים העלתה את המוטיבציה ללמידה, או את הזמן שהוקדש לשעורי בית ולקריאה.
עיקר השימוש בניידים הוא להעתקה של הנכתב על הלוח, ובכך הופכים הניידים למחברות. עוד נמצא, שהמורים לא הדריכו את התלמידים כיצד להשתמש במחשבים וללמוד בעזרתם בצורה נכונה יותר. באזורים רבים בפרו אין נגישות לאינטרנט, כך שלא ניתן ללמד את התלמידים כיצד לגלוש.
לעומת זאת, המחשבים הניידים הגדילו את מספר בתי האב בפרו שיש בהם מחשב , ושפרו את היכולות הקוגניטיביות של התלמידים.
המלצות החוקרים הן לשפר באופן משמעותי את הדרכות המורים, ולשנות אצת סביבת הלימוד כך שתתאים למחשבים.
הביקורות כלפי המיזם מתמקדות בכך שהמארגנים כפו סטנדרטים מערביים על ילדי המדינות המתפתחות וכי מארגני המיזם לא ממש הבינו את צרכיהם של התלמידים במדינות אלו. על טענות אלו משיב ניקולס נגרופונטה, הוגה המיזם, שהוא ממליץ להחליף את המילה מחשב נייד במילה חינוך ולזכור שהמיזם שינה את הדרך שבה אנשים מבינים ילדים ותופסים למידה. במקומות מסוימים ילדים מלמדים את הוריהם כיצד לעבוד עם המחשבים.
העיון במאמר הזה מהעיתון, העלה בי שוב מחשבות ישנות שאת רובן אף שתפתי גם כאן, במאמרונים רבים בבלוג זה
( 21 הדברים שיהפכו מיותרים במערכת החינוך ב- 2020, שינון לעומת חשיבה , מאמר: אתגרי מורים בניהול כתה של ניידים). למרות שבמחקרים רבים כבר נמצא ששימוש במחשבים הניידים אינו מעלה את הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטים, ממשיכים חוקרים רבים לשוב ולחקור את הנושא ו"להתאכזב" בכל פעם מחדש. מפליא הדבר, שדווקא הממצא המעיד על שיפור ביכולות הקוגניטיביות של התלמידים לא תפס כותרות ולא גרם להפתעה לטובה אצל החוקרים. ואולי דווקא השיפור ביכולות הקוגניטיביות מסמן את תחילתו של השינוי המשמעותי? שוב ושוב אני חוזרת אל שאלות היסוד מימי הסמינר הרחוקים: מהי למידה? מה צריך תלמיד לעשות על מנת ללמוד? ומה תפקיד המורה?
והשאלה החשובה ביותר: עד מתי ימשיכו מובילים והוגי דיעות לצפות מהטכנולוגיה שתפתור את כל בעיות בית הספר? האם לא התבגרנו ולא למדנו מאום מהעבר? אם המורים אינם מלמדים כראוי, ללא הטכנולוגיה ולא בעזרתה, מדוע שנצפה שהישגי התלמידים ישתפרו? מדוע ממשיכים חוקרים לחפש את המטבע מתחת לפנס? ואולי עצם העובדה שילדים ממדינות העולם השלישי בונים לעצמם עתיד אופטימי יותר, שיאפשר להם להתחרות בכלכלה הגלובלית בצורה שוויונית יותר ומשפרים את נקודת הזינוק ההתחלתית שלהם בעולם תחרותי זה הוא הדבר החשוב במערכות החינוך במאה ה- 21?