יום שישי, 23 בספטמבר 2011

תפיסת התפקיד שלי כמדריכה בעידן הדיגיטאלי

מהו השם המתאים ביותר לתפקידי? ההצעות הרבות ששמעתי במהלך השנים האחרונות גרמו לי להרהר בכך, שלא בכדי אין עדיין שם מוסכם לתפקיד. השם הראשון שקופץ לראש הוא רכזת תקשוב. אך האם שם זה מגדיר נכונה את התפקיד? או אולי השם מדריכה לפדגוגיה מקוונת מתאים יותר? האם יש לכלול בשם גם את המרכיבים של סוכנת שינוי ומובילת חדשנות? ואולי נכון יותר להשתמש בכינוי מובילת חדשנות טכנו-פדגוגית?

הלבטים על שם התפקיד מעידים על המורכבות שבו ועל ההיבטים השונים שהוא כולל. ניסיתי לפרק לעצמי את שלל המרכיבים של התפקיד והגעתי לרשימה ארוכה מאד, שלמרות ניסיוני לצמצמה ולקצרה, נותרה ארוכה באופן מפתיע.

מרכיבי התפקיד:

v הכרות מעמיקה עם כלים טכנולוגיים

o התעדכנות בכלים חדשים.

o יישום של הכלים בשטח

v למידה לאורך החיים

o קריאה עצמית של מאמרים

o השתתפות בהשתלמויות

o הרחבת רפרטואר הכלים וההתנהגויות שלי כמדריכה

o הבנה של תהליכי שינוי

o הבנה עמוקה בפדגוגיה

o צמיחה והתפתחות אישית

v בחינה מעמיקה של אמונות ודיעות

o עצירה לצרכי התבוננות מעמיקה

o חשיבה על – קיום מתמיד של תהליכי רפלקציה עמוקים

o למידה מהצלחות של אחרים

o בקרה עצמית

o תיקון של הרגלים ישנים

o תקשורת בינאישית

אני חושבת שבתפקידי כמדריכה בעידן טכנולוגי עלי להתמיד בשאילת שאלות , תוך שיפור עצמי והתחדשות מתמדת. למרות שאני אמונה על תחום החדרת כלים טכנולוגיים, ברור לי שאי אפשר להסתפק בכך, ויש לשאוף כל הזמן לשינוי ממעלה שניה ושלישית שבהם הכלים הטכנולוגיים משפיעים על הפדגוגיה ויחד מעצבים משהו אחר סינרגי טוב יותר מהקיים. האיזון הזה בין הפדגוגיה לטכנולוגיה מטריד אותי ומבלבל אותי מאד מאחר ולא פעם אני רואה מורים שרכשו את מיומנות השימוש בטכנולוגיה, אך היכולות הפדגוגיות שלהם נמוכות מאד, והטכנולוגיה מעצימה את חוסר הבנתם הפדגוגית. אז כמדריכה לשילוב התקשוב בהוראה באופן מיטבי אני מוצאת את עצמי לא פעם עוסקת הרבה בפדגוגיה ולעיתים פחות בטכנולוגיה. היבט נוסף בו אני טרודה כל הזמן הוא עד כמה אני מקצועית ומה עלי לעשות עוד על מנת לשכלל את מיומנויות ההדרכה שלי ולהפוך למקצוענית יותר.

כמדריכה אני אמונה על יישום תהליכי הוראה למידה באמצעות כלים דיגיטאליים. אני חושבת שלו הייתי צריכה לעבוד היום במודל של "מורה מקוון" היה לי קשה ואולי גם הייתי נכשלת. בעשור האחרון, כל ההשתלמויות שהעברתי היו בסביבה של מחשבים, בין אם אלה מחשבים במעבדה ובין אם אלה מחשבים אישיים. התמונה של מרצה שמגיעה למעבדת המחשבים, מעלה מצגת ולא מפסיקה לדבר טראומטית בעיני. לשם מה לשבת במעבדה עם מסך מול הפנים אם לא מאפשרים ללומדים לגעת במחשב ולעבוד בו? בכל ההשתלמויות שאותן אני מעבירה אני מקפידה מאד על למידה פעילה, על התנסות אישית. באחת ההשתלמויות זכור לי שהצגתי כלי למפות חשיבה , שהכרתי רק באופן כללי, אך יחד עם המשתלמים חקרנו אותו יחד והכרנו את הפונקציות הרבות שהכלי מכיל. אני מאמינה שמדריך המאמין בעצמו ובמקצועיותו מבין שהוא יכול להציג כלי גם אם אינו שולט באופן אבסולוטי בכל הפונקציות שלו. זה חלק מההבנה שהלמידה היא אינסופית וחלק משיתוף המשתלמים באופן אמיתי בהשתלמות. וגם זה חלק מתפקידי כמדריכה: לאפשר, לפתוח פתח, לסקרן, לעודד חקירה עצמית ולמידת עמיתים. על פי עקרונות האנדרגוגיה- הוראת המבוגרים, יש להפוך את המשתלמים לשותפים בקביעת התכנים אותם ילמדו. איך עושים זאת בהשתלמות? בהצגת כלי באופן כללי לדו' ובאפשור של חקירתו לעומק ע"י המשתלמים עצמם. על מנת לעשות זאת יש קודם לשנות את דפוסי החשיבה של המורים ולהבין שהתלמידים הם שותפים לתהליכי הוראה למידה, ולא רק כלי קיבול להכלה של חומרים ומטרות לימודיות שאנחנו מעוניינים להעביר להם.

פוקס (2002) טוענת שהמדריך צריך להיות אדם מתפתח ומפתח, בעל הכשרה ספציפית בהדרכה, ומידה של מוטיבציה להמשיך ללמוד מעצמו ומאחרים. אני מאמינה שמדריך איכותי אינו מפסיק ללמוד לעולם: הוא לומד לא רק כלים חדשנים וטכנולוגיים אלא גם מתעדכן במגמות האחרונות הקיימות בתחום הטכנולוגיה והחינוך, כולל קריאת ספרות , בלוגים עדכניים וכו'. פוקס (שם) ממליצה לכל מדריך לבחון את מידת התאמתו לפני שהוא מתחייב לתפקיד ההדרכה, להתבונן בעצמו ולבחון האם הוא ניחן בידע הדרוש ובמיומנויות הדרושות, האם יש לו את התכונות המתאימות לעבודה עם מורים והאם הוא נהנה לעבוד בצורה אינטימית עם אנשים מבוגרים ביחסי עזרה ותמיכה.

בהמשך להמלצותיה של פוקס, במהלך השנים התחדדה בי התובנה, שדווקא המרכיבים האישיותיים, ולאו דווקא הטכנולוגיים הם המרכיבים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר בתפקיד המדריכה. היכולת להתגמש בהתאם לצרכי השטח, לתת מענה דיפרנציאלי למורים ולמדריכים, לקדם כל אחד מהמקום בו הוא נמצא, אך גם להציב סטנדרטים ברורים של דרישה לאיכות ללא פשרות הם לדעתי המרכיבים החשובים יותר מאשר הכרות עם כלי זה או אחר. הברק בעיניים, הנתינה האינסופית והרצון באמת לצמוח ולהצמיח, אלו לדעתי התכונות הנדרשות ממדריך בעידן דיגיטאלי. הנכונות להתנסות, גם בדברים חדשים ובלתי ידועים שהתוצאות שלהן אינן ברורות מראש, גם הן חלק המאני מאמין שלי.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

כותרת בעיתון מעריב: "מקדימים את ישראל, הודו מציגה: מחשב לכל ילד"

הכותרת הזאת, למרות שהיא קטנה ונמצאת בעמוד פנימי מאד במעריב של היום, (שישי 16.9 ע"מ 14) משכה את עיני. גם בפתיח שלה וגם במילים: מחשב לכל ילד. כשקראתי אותה עלתה מפי הקריאה WOW ! מדובר בלא פחות מאשר 6.8 מליון מחשבים ניידים, מספר מוזר קצת בהתחשב בעובדה שמדובר בתלמידים מהיכן הגיע ה- 8. ? ובכל זאת, אלו מספרים עצומים, בלתי נתפסים!
בגוף הכתבה נאמר שבמדינה טמיל נאדו, שהיא, כנראה, עשירה יחסית למדינות הודו האחרות, מתכוונים לחלק תוך 5 שנים מחשבים ניידים לכל תלמידי חטיבות הביניים. העלות הכללית של התוכנית תסתכם בשני מיליארד דולר! אמנם יש ביקורת ציבורית על התוכנית, ויש הטוענים כי בעקבות הפסקות חשמל תכופות ותשתיות רעועות התלמידים יתקשו להשתמש במחשבים בכל זמן שירצו, ולכן חשוב להשקיע בתשתיות טרם יחלקו ניידים לתלמידים.

השאלה של התשתיות והמחשבים מזכירה לי קצת את שאלת הביצה והתרנגולת. מה קודם למה? הרי ברור שללא תשתיות תומכות ורציניות, תוכנית כזו נדונה לכשלון עקב התקלות הטכניות המעכבות והבולמות את השימוש בניידים. מצד שני, ללא נייד לכל תלמיד וללא הקף כזה של פעילות, לא נוצר צורך אמיתי ומשמעותי להשקיע בתשתיות. זאת ועוד, כל השקעה בתשתיות תלויה בנפח הפעילות. ללא פעילות מסיבית של נפחים, קשה לדעת לאילו רחבי פס יש להגיע ומהן התשתיות הנדרשות.

למרות הביקורת הציבורית התשובה של קובעי המדיניות היא כי לא מדובר במותרות אלא "באמצעי שיתן לתלמידים, שרבים מהוריהם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש מחשבים, כלי משמעותי לקידום החינוך שלהם". מהמסופר בכתבה, לא ברור לי האם מדובר במחשבים נישאים על עגלות שנמצאים פיזית רק בבתי הספר או האם התלמידים מקבלים אותם בהשאלה ולוקחים אותם לבתיהם. ובכל זאת התוכנית הזאת מעוררת השתאות, התפעלות ושמץ של קנאה.מעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותה בטמיל נאדו.

כשספרתי לבעלי על הידיעה הוא לא התפלא. הודו היא היום מעצמת תכנות הוא אמר לי. הם בתנופה אדירה של פיתוח התחום הטכנולוגי. מי היה מאמין!