יום שני, 15 במרץ 2010

רשתות חברתיות ואתיקה ברשת

מערכת החינוך פועלת כבר כשש שנים להעלות את המודעות של התלמידים לנושא הגלישה הבטוחה ברשת. מדי שנה נערכות סביב היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שחל במקביל ליום הבינלאומי לאינטרנט בטוח, ב- 17.2) הרצאות באשכולות הפיס וסדנאות עם התלמידים בכיתות שאותן מעבירים המחנכים, היועצות או רכזי התקשוב, אנשי משטרה, חיילים מחיל התקשוב ואנשי מיקרוסופט. הנושא מטופל ברמה מערכתית בעיקר בגלל שברור לכולם שאת עיקר הגלישה מבצעים התלמידים בבית, בשעות אחר הצהריים והערב. השנה הוקדש הנושא ל"חיים ברשת" מאחר והתלמידים נמצאים בפייסבוק וברשתות חברתיות דומות בשעות הפנאי שלהם, גם אם הם משקרים לגבי גילם על מנת לפתוח לעצמם פרופיל.

לא פעם אנחנו בבתי הספר עם הניידים מואשמים על יד ההורים, שבגלל שלתלמידים יש מחשבים ניידים הם חשופים יותר לפגיעות ברשת. ברמה העובדתית חשוב לציין שבתוך כתלי ביה"ס התלמידים מוגנים ויש סינון של אתרים בהתאם לחוזרי מנכ"ל. אבל מאחר ואינני מזלזלת בקושי של ההורים להציב גבולות ברורים הקשורים לגלישה ומאחר וחלקם מרגישים לא בטוחים מספיק כדי להתמודד עם הנושא, נעניתי להזמנת מנהלות בתי הספר שבהם יש ניידים וקיימתי בערב הרצאות הורים העוסקים בדיוק בלבטים של ההורים בנושא.

לצערי ההענות של ההורים היתה דלה. הגיעו מעט הורים ורוב ההורים שהגיעו הם דווקא אלו שמודעים יותר לסכנות ומכירים את המרחב האינטרנטי. יחד עם זאת עלו שאלות שהורים מתבלטים בינם לבין עצמם ביחס אליהן: עד כמה "לבדוק" את הילד? האם ל"רגל" אחריו באמצעות ההסטוריה (יש היום דפדפנים שמאפשרים לגלוש מבלי להשאיר עקבות)? האם להתקין תוכנות ריגול אתרים בבית? (ומה יקרה כשילך לחבריו או יגלוש במקומות ציבוריים)? האם מותר לנו כהורים לעקוב אחרי ילדינו? באיזה גיל? עד כמה? איך נראה עמוד בפייסבוק? איך מעדכנים סטטוס?

אני אוהבת מאד את המפגשים הללו. אני משתדלת לא להרצות אלא לשוחח עם ההורים, להפחית חששות , לרכך את הלבבות ולהסביר שזוהי חברת הילדים היום, זה עולמם. אני מאד משתדלת לקרב את הנושא ללבם של ההורים ומדברת כל הזמן על הדיאלוג בין ההורים לילדיהם, על הרצון להיות מעורבים בחייהם ועל חובתנו כהורים לדעת מה קורה עם ילדינו. ההורים יוצאים מושכלים יותר מהפגישות הללו, ולעיתים גם משנים מעט את הדיעות הקדומות איתם הם מגיעים (ניידים זה רע) ואת האמונות הבסיסיות שלהם. צר לי שמעט כל כך הורים מקיימים את השיח הזה עם בית הספר. יחד עם זאת, אני מאמינה שככל שנקיים ערבים כאלו יותר, נגיע ליותר הורים ונצליח לחבור אליהם מהמקום של שותפים לעבודה החינוכית עם הילדים.

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מה בתחום סמכותי ואחריותי?

ככל שהשנם עוברות והתוכנית לשילוב ניידים 1:1 מתקדמת, אני מוצאת את עצמי תוהה יותר ויותר מה תפקידי, מה אחריותי, מה בסמכותי ומה לא. הבעיה הזאת מתעוררת אצל מדריכים ומנחים לתקשוב כל הזמן, מאחר ותמיד אנחנו אומרים ומדגישים שתפקידנו אינו רק ללמד את הטכנולוגיה פר-סה. יחד עם זאת, איננו מומחים בתחום דעת מסוים (יש ביננו כאלו שכן) והכובע אתו אנחנו נכנסים לבית הספר אינו כובע תחום הדעת אלא הכובע הטכנולוגי.



גם התואר (title) שאתו אנחנו נכנסים לבי"ס משמעותי. בעבר קראו לנו "מדריכי תקשוב" - הנושא היה תקשוב והא היה לבו של העניין. בהמשך, שונה השם ל"מובילי חדשנות" והפך לכללי יותר , מכיל הבטים של הובלת שינוי והנהגתו והמילים טכנולוגיה ותקשוב לא נאמרו במפורש. בשנים האחרונות מדברים על "מטמיעי תקשוב"- כשהדגש הוא על תהליך ההטמעה של התקשוב - הווה אומר מיומנויות עבודה עם מחשבים. יחד עם זאת, אנחנו מדגישים כל הזמן שלא הכלים הם החשובים אלא תהליכי ההוראה והלמידה וההיבטים הפדגוגים. ואכן ביוזמה עצמית של מספר חברות לעבודה בחרנו את השם "מדריכים לפדגוגיה מקוונת"- כשבעצם לב לבו של העניין היא הפדגוגיה ותהליכי ההוראה והלמידה והאמצעים שאתם אנחנו מתייחסים לפדגוגיה הם הכלים הטכנולוגיים.



אבל אני יודעת שיש מומחים לפדגוגיה והם נכנסים לבי"ס בכובע אחר מכובע הטכנולוגיה, הם אמנם לא מצהירים על עצמם כעל מומחים לפדגוגיה מקוונת אבל זה בדיוק העניין. כשגבי סלומון כתב את מאמרו המפורסם תרבות ההעתק הדבק של מערכת החינוך לגבי כמויות הטכנולוגיה שנכנסות ללא שינוי בדרכי פדגוגיות, הוא צדק כמובן. אי אפשר להלביש על הטכנולוגיה את כל תחלואי המערכת והיא כשלעצמה איננה עושה כל שינוי. המורים שאנחנו נדרשים לעבוד אתם צריכים לעבור שינוי בשלושה מישורים: הראשון- להתידד עם הטכנולוגיה ולהתמקצע בדרך העבודה אתה, השני-לשנות את דרכי ההוראה שלהם והשלישי- לעשות שילוב מושכל ונכון בהתקצעות הטכנולוגית שלהם. וכמובן להיות מקצועיים בתחום הדעת אותו הם מלמדים. האם אני אחראית על תחום הדעת? לא! לשם כך יש מדריכי תחום דעת. האם אני עובדת תמיד בבתי ספר שבהם יש מדריכים בתחום הדעת? לא! יותר ויותר אני מאמינה שראשית על המדריכים כולם לעבוד בשילוב של פדגוגיה מקוונת ואז לשמש כמודלינג
(modeling) למורים עצמם.



הקושי הזה הולך אתי כל הזמן. השאלות על מה אני אחראית מה עלי לקדם, מה בסמכותי ובאחריותי ומה לא, ממשיך להטריד. בסופו של דבר, את ההוראה אנחנו רוצים להשביח והיא זאת שבלבו של העניין. הטכנולוגיה לבדה לא תצליח להשביח את ההוראה. היא תאפשר למורים לשלוט בכלים, להכיר אותם וגם להשתמש בהם בתהליכי ההוראה-למידה. עלי לדאוג שהם ישתמשו בכלים הללו בצורה מושכלת ונכונה בהתאם למטרות ההוראה שלהם ולעקרונות פדגוגיים מבוססי התמקדות בפרט.