יום שישי, 23 ביולי 2010

לקראת תשע"א

הקיץ כבר כאן. חלפה עוד שנה. כל קיץ לקראת שנת לימודים חדשה, עולה שוב מכיוון ההורים שאלת שילובם של הניידים בהוראה ובלמידה . ההורים נדרשים לשלם סכום לא קטן עבור רכישת המחשב הנייד לילדיהם. חלק מההורים חושבים שאין כלל צורך בניידים ומה שהיה עדיף שישאר: כמו שהם למדו ללא ניידים, כך ילמדו ילדיהם. אבל כמדברים אתם לעומק מגלים, שלא מפריע להם שהתלמידים ילמדו עם מחשבים ניידים ובתנאי, שהניידים יהיו שייכים לביה"ס וישארו בו, ובכך ייחסכו מהם שעות של מלחמות עם ילדיהם על שעות מסך, על בילויים עם חברים כשהנייד במרכז, וגם כאבי גב מסחיבה של המחשב הביתה וחזרה. ובכן, גם תוכניות כאלה קורמות עור וגידים וגם להן , כמו לכל מטבע, יתרונות וחסרונות.

ומנגד מתחזקת המגמה של ועדי הורים בבתי ספר יסודיים המנסים ליצור קונצנזוס ולגרום לרשות ולמנהלים להכניס ניידים לתלמידים. הורים שמאמינים שכך צריך ללמוד בביה"ס העכשווים ומוכנים גם לשאת בעלויות הכלכליות הכרוכות באמונתם. אני חושבת הרבה על הנקודה הזאת. במידת ישראל, אין חינוך פרטי אליטיסטי , וטוב שכך, אך לו היה, אני מאמינה שלא היה עולה בדעת ההורים שילדיהם ילמדו בבית ספר כזה ללא מיטב הטכנולוגיה. טכנולוגיה שתהיה אישית לתלמידים, בדיוק כפי שלכל תלמיד יש ספרים אישיים, מחברות אישיות, קלמרים אישיים וטלפונים סוללריים אישיים.

ההורים המתנגדים בטוחים בצדקתם, ומנמקים את רוב התנגדויותיהם בסיבות אידיאולוגיות. סיבות אידיאולוגיות ואמונה בצדקת הדרך הם גם אלו שמנחות את ההורים התומכים בנייד אישי לכל תלמיד. אלה גם אלה צודקים "ואיש באמונתו יחיה". ובכל זאת, אני מאמינה שבתוכניות חדשניות ופורצות דרך דרוש הרבה חזון והרבה אומץ לב כדי להתקדם. לולא האומץ ללכת כנגד הזרם, לולא היכולת לראות למרחקים מעבר לכאן ולעכשו, הרבה המצאות לא היו מומצאות והרבה גילויים לא היו מתגלים. וינסטון צרציל אמר "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך!" זו גדולתה של המנהיגות וזו גדולתו של החזון. לכן אני מאמינה שבעתיד הקרוב נראה עוד ועוד תוכניות כאלה, שתבואנה מיוזמות פרטיות כאלה ואחרות , תוכניות לשילוב ניידים לתלמידים שמטבע הוויתן תעלינה שאלות משפטיות והבטים אתיים וחוקיים לכאן ולכאן. ברור לי גם, שיהיה צורך לדון בהם בכובד ראש אם כי הן לא תוכלנה לעצור את המהלך שכבר התחיל להתפשט.


ואסיים בדבריו של הרב קוק שאמר: "בכל דור חייב אדם ללמד בכלים המתאימים לאותו דור"! נראה לי שזוהי התורה כולה על רגל אחת.

יום שני, 5 ביולי 2010

הזווית האישית שלי- כנס מיט"ל 2010

זו הפעם השניה שבה אני מרצה בפני אנשים מהאקדמיה ומהשטח בכנס רב משתתפים. הפעם הראשונה היתה לפני שנתיים, בכנס צ'ייס 2008 , בו הצגתי את עבודת התואר השני לי ואת מסקנותיה. הפעם השניה היתה השנה, בכנס מיט"ל.

בחרתי להציג את התפתחותי המקצועית כמורת מורים כפי שמשתקפת בתהליכי הכתיבה בבלוג שלי. התברר לי, שעם השנים וככל שנוספו המאמרונים , הפך הבלוג ל"במת הפרסום" המקצועית שלי ולקשר משמעותי עבורי עם קהיליית מורי המורים העוסקת בהטמעת הטכנולוגיה בתהליכי ההוראה והלמידה. זו הדרך בה אני "מדברת" אך גם מקשיבה, משתפת אך גם משתתפת, לומדת קוראת ותורמת לקהילייה המקצועית.

אינני חוששת מלדבר, אך יחד עם זאת ההתרגשות שאחזה בי לפני שעליתי לבמה היתה חדשה ומוכרת כאחד. חדשה מכיוון שאינני מורגלת להציג בכנסים, והחוויה של לעמוד בפני אולם גדול מלא באנשים איננה עניין יומיומי מבחינתי. מוכרת מכיוון שתמיד לפני הופעה חשובה במיוחד יש לי "פרפרים בבטן" כאלה שמלווים את הרצון להצליח ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

כתיבת המאמר לכנס, וארגון המצגת דרשו ממני לעשות חשיבה מטאקוגנטיבית על תהליכי ההתפתחות המקצועית שעברתי. בניתי מודל שהתייחס גם לתפקידו של המדריך על פי אינה פוקס, ונוכחתי לראות שהרבה דברים שעשיתי באופן אינטואיטיבי תואמים למודל ההתפתחות המקצועית של המדריך. ההמללה וההעברה של הידע האינטואיטיבי למודל, הפכה ידע זה לידע מושכל ומומשג, ידע שניתן להשתמש בו בכל הזדמנות שבה מדברים על תהליכי פיתוח מקצועי של מדריכים. למרות העבודה הרבה שנדרשתי לה לפני הכנס, מצאתי את עצמי נהנית ונתרמת מאד מהתהליך כולו. לקרוא את תגובות של אנשים שכלל אינני מכירה, כמו לדוגמא המאמרון שפרסמה נעמי פורת על דברי בכנס, מעצים אותי מאד כמדריכה שיש משמעות לעבודתה וגורם לי לשוב ולהרהר בדברים.

אני מצרפת את המאמר שהתפרסם בחוברת הכנס. בקרוב מאד יעלו לרשת כל החומרים, ואוכל לקשר לסרטון בו הוקלטתי.