המהפכה התעשייתית והמהפכה הדיגיטאלית

קן רובינסון (Ken Robinson) מרבה לעסוק בהיבטים של חשיבה יצירתית וחשיבה מסועפת. לטענתו, בתי הספר כפי שהם בנויים היום, מדכאים את החשיבה היצירתית של התלמידים ואת יכולתם לחשוב חשיבה מסועפת ולפתור בעיות מורכבות שבהן אין פתרון בי"ס- הווה אומר פתרון אחד נכון.

לטענתו, הקושי נובע מכך שבתי הספר של היום, שהוקמו בדור הקודם בימי המהפכה התעשייתית וכוונו להשגת מניעים כלכליים של המאה ה- 19, אינם מתאימים יותר. הסרטון הבא, שכולו מצוייר, ומדבר באנגלית ( לא קשה מיד, לא להבהל!!) ממחיש את הבעיה ומעלה את עיקר טיעוניו של קן בנושא.

אני חושבת על הרלוונטיות של הסרטון לכתות 1:1. על היכולת שלנו לאפשר לתלמידים ללמוד אחרת בכיתות אלה ולהשתמש בחשיבה המסועפת שלהם וביכולותיהם היצירתיות באמצעות המחשבים הניידים. זאת כמובן, בתנאי שהמשימות שנתכנן תעודדנה יצירתיות וחשיבה מסועפת. בהקשר זה עולה בי שוב המטפורה של החלוציות על המאפיינים של הנחישות והאמונה בצדקת הדרך שהיא מחייבת.

האם אתם מסכימים עם טענותיו של קן? מה בידינו ומה בשליטתנו?

אתם מוזמנים לצפות בסרטון ולהגיב.

לקראת תשע"א

הקיץ כבר כאן. חלפה עוד שנה. כל קיץ לקראת שנת לימודים חדשה, עולה שוב מכיוון ההורים שאלת שילובם של הניידים בהוראה ובלמידה . ההורים נדרשים לשלם סכום לא קטן עבור רכישת המחשב הנייד לילדיהם. חלק מההורים חושבים שאין כלל צורך בניידים ומה שהיה עדיף שישאר: כמו שהם למדו ללא ניידים, כך ילמדו ילדיהם. אבל כמדברים אתם לעומק מגלים, שלא מפריע להם שהתלמידים ילמדו עם מחשבים ניידים ובתנאי, שהניידים יהיו שייכים לביה"ס וישארו בו, ובכך ייחסכו מהם שעות של מלחמות עם ילדיהם על שעות מסך, על בילויים עם חברים כשהנייד במרכז, וגם כאבי גב מסחיבה של המחשב הביתה וחזרה. ובכן, גם תוכניות כאלה קורמות עור וגידים וגם להן , כמו לכל מטבע, יתרונות וחסרונות.

ומנגד מתחזקת המגמה של ועדי הורים בבתי ספר יסודיים המנסים ליצור קונצנזוס ולגרום לרשות ולמנהלים להכניס ניידים לתלמידים. הורים שמאמינים שכך צריך ללמוד בביה"ס העכשווים ומוכנים גם לשאת בעלויות הכלכליות הכרוכות באמונתם. אני חושבת הרבה על הנקודה הזאת. במידת ישראל, אין חינוך פרטי אליטיסטי , וטוב שכך, אך לו היה, אני מאמינה שלא היה עולה בדעת ההורים שילדיהם ילמדו בבית ספר כזה ללא מיטב הטכנולוגיה. טכנולוגיה שתהיה אישית לתלמידים, בדיוק כפי שלכל תלמיד יש ספרים אישיים, מחברות אישיות, קלמרים אישיים וטלפונים סוללריים אישיים.

ההורים המתנגדים בטוחים בצדקתם, ומנמקים את רוב התנגדויותיהם בסיבות אידיאולוגיות. סיבות אידיאולוגיות ואמונה בצדקת הדרך הם גם אלו שמנחות את ההורים התומכים בנייד אישי לכל תלמיד. אלה גם אלה צודקים "ואיש באמונתו יחיה". ובכל זאת, אני מאמינה שבתוכניות חדשניות ופורצות דרך דרוש הרבה חזון והרבה אומץ לב כדי להתקדם. לולא האומץ ללכת כנגד הזרם, לולא היכולת לראות למרחקים מעבר לכאן ולעכשו, הרבה המצאות לא היו מומצאות והרבה גילויים לא היו מתגלים. וינסטון צרציל אמר "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך!" זו גדולתה של המנהיגות וזו גדולתו של החזון. לכן אני מאמינה שבעתיד הקרוב נראה עוד ועוד תוכניות כאלה, שתבואנה מיוזמות פרטיות כאלה ואחרות , תוכניות לשילוב ניידים לתלמידים שמטבע הוויתן תעלינה שאלות משפטיות והבטים אתיים וחוקיים לכאן ולכאן. ברור לי גם, שיהיה צורך לדון בהם בכובד ראש אם כי הן לא תוכלנה לעצור את המהלך שכבר התחיל להתפשט.


ואסיים בדבריו של הרב קוק שאמר: "בכל דור חייב אדם ללמד בכלים המתאימים לאותו דור"! נראה לי שזוהי התורה כולה על רגל אחת.

מחיר החלוציות

השבוע, יום שישי 14.8.09 התפרסמה כתבה במוסף ממון בשם "מסך עשן". הכתבה עסקה בתלונות חלק מן ההורים על המחשבים הניידים בישובים בהם אני מדריכה.
כבר כתבתי כאן בעבר על הימים הקשים והעצובים שאנחנו עוברים בעקבות לחץ מסיבי מאד שמפעילה קבוצת הורים שיש לה השגות לגבי פרויקט במחשבים הניידים כפי שהוא מתבצע היום. כתבתי גם את התייחסותי לכל הטענות כולן, בשני מאמרונים שפרסמתי בבלוג בעבר. (את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, ימים קשים ועצובים).

עוד כתבתי , שלחלוציות יש רווחים אך יש גם מחירים. כתבה כזו היא חלק מהמחירים שאנחנו משלמים על החלוציות. וכמו שאמרתי, אינני מקילה ראש בטענות המתייחסות למשקל הילקוט, לחשיפה לקרינה ולבעיות הארגונומיה, וברור לי שלתפקידי המורה הרבים לאינספור, יתווספו גם הבטים נוספים הקשורים להוראה באמצעות ספרים דיגיטאליים, חינוך לאתיקה ברשת, חינוך לחיים בריאים הכוללים ספורט והתייחסות לנושא הארגונומיה בחברה טכנולוגית . לרשויות יתווספו דאגות הקשורות לבטחון בריאות התלמידים לא רק בגני השעשועים ברחבי העיר אלא גם בטחונם בסביבות למידה דיגיטאליות, ולהורים יווספו עימותים עם ילדיהם הקשורים לנושאי הגבולות, לא רק ביחס לשעות צפייה בטלוויזיה אלא גם ביחס לגבולות הקשורים למחשב הנייד.

יחד עם זאת, אני בטוחה שלא ירחק היום והתופעה של תלמידים ההולכים עם מחשב כזה או אחר בילקוטם תתרחב ותהפוך לנורמה. אני יודעת שברחבי העולם המחשבים הניידים בוריאציות השונות שלהן (מחשבים ניידים, מחשבי מחברת, מחשבים רזים, טלפונים סוללריים וכו') תופסים תאוצה והתופעה של ניידים בבתי הספר זכתה לכינוי "צונמי". כבר היום כל תלמיד בגיל עשר אוחז בידיו מחשב לכל דבר, עם נגישות מלאה לאינטרנט, המקרין דווקא לאזורים מסוכנים מאד בגופו קרינה סוללרית, אם כי כהורים (וכמחנכים) איננו רגילים לחשוב על הטלפון הסוללרי של ילדינו כעל מחשב לכל דבר. ברחבי העולם כולו מתייחסים היום לנושא של Mobile Technology וברור לי שגם בתי הספר יצטרכו לדון בנושאים הללו בכובד ראש.

במקביל לכתבה בממון, התפרסמו בעיתונות שתי כתבות נוספות: אחת על בניה חדשה של בי"ס במועצה איזורית בשער הנגב, בו אוחדו שני בתי ספר לבית ספר אחד ובתכנון נלקחו בחשבון מרכיבים המתייחסים לבית ספר כבית ספר הייטקי לכל דבר, ואחת בעיתונות המקומית של אזור בקעת אונו שדיווחה על שינוי בהרגלי העבודה של מורים כתוצאה מהוראה בכתות שבהם גם לתלמידים יש מחשבים ניידים.

החלטתי לסרוק את כל הכתבות, ולצרף אותן לבלוג. אתם מוזמנים לקרוא את כולן.

הכתבה מסך עשן- חלק ראשון
הכתבה מסך עשן - חלק שני
הכתבה מסך עשן - חלק שלישי
הכתבה עשו ריסטארט

הכתבה על בית הספר בסגנון הייטק - כותרת
הכתבה על בית הספר בסגנון הייטק- המשך

גם וגם

במאמרו "אפילו הכלי הנפלא ביותר" מדווח ג'יי הורוביץ על קושי של מורים לתלמידים באתיופיה העובדים עם המחשב הרזה. לטענתו, המורים לא הבינו את נחיצות השימוש במחשב, את היכולת ללמד פדגוגיה אחרת באמצעותו, ולכן אסרו על הילדים להביאו לביה"ס ולהשתמש בו. בניגוד לכך, בתוכנית שלנו הבנו מאד את החשיבות של הדרכת המורים ונתנו לה את מלוא המשקל. שעות רבות בתוכנית הוקדשו להדרכת המורים (הן פרטנית והן כללית על מנת להתידד עם המחשב ולחשוב כיצד לשלבו בהוראה), אם כי עלי להודות, השונות בין המורים גבוהה וכל אחד מהמורים ניצל את השעות הללו בהתאם ליכולותיו ובעיקר, בהתאם לרצונו האמיתי לשלב את הכלי באופן משמעותי בהוראתו.

הכתבה הזו גרמה לי להרהר (שוב, בפעם המי יודע כמה...) על משמעות המושג חלוציות. על הקושי לסלול את הדרך "יש מאיין", על האומץ הדרוש לחשוב "מחוץ לקופסא" , לחשוב אחרת, ועל עומק השינוי הנדרש מכל חלוץ, ואין זה משנה מה תחום חלוציותו. החלוצים שהקימו את המדינה, עזבו מולדת בטוחה, חיים נוחים, משפחה, חברים, והלכו לארץ נידחת לייבש ביצות ולסלול כבישים. אנו החלוצים בתחום החינוך, צריכים לזנוח דרך פדגוגית מוכרת וידועה, ולחפש דרך חדשה, שבוראת פדגוגיה "יש מאיין". אנו צריכים לזנוח הרגלי עבר ולהתמודד עם קשיים רבים לאורך הדרך. קשיים המתייחסים לחששות שיש לאנשים מחידושים ושינויים, קשיים הקשורים להגדרה של הצלחות ( לדו'- השגים במבחני סטנדרטים כמדד הצלחה לעבודת המורה) וקשיים הקשורים להתמודדות עם הטכנולוגיה עצמה. כחלוצים אנחנו צריכים לשוב ולהגדיר לעצמנו מהי למידה, מה חשוב לנו שהתלמידים ידעו, מה המחירים שהתלמידים וגם אנו כמורים נדרשים לשלם על החלוציות שלנו ומה הרווחים והתועלות.

שנת הלימודים העומדת בפתח - תש"ע - תהיה השנה הראשונה בה תלמידי חטיבת הביניים בתוכנית מסיימים שלוש שנים שבהם למדו גם עם ניידים בכיתה, ועוברים לתיכון. בתיכון יהיה עליהם להפרד מהמחשב הנישא. חלק מהתלמידים שמחים על הפרידה הזו ומחכים לה. חלקם, מצרים עליה מאד. חלק שמחים לחזור וללמוד רק במחברות ובספרים. חלק עצובים שלא יוכלו להקליד בשיעורים ולא יקבלו משימות מתוקשבות. אני מאמינה באמת, שהזרעים שזרענו לא היו לשווא. שבאמת נתנו לתלמידים גם יכולות של ידע וגם מיומנויות תקשוב ואוריינות מידענית, גם קריאה מספרים (בדפים) וגם קריאה מספרים סרוקים, גם כתיבה במחברות וגם הקלדה במקלדת. אני מאמינה שאיפשרנו לתלמידים להתחבר , כל אחד מהמקום בו הוא הרגיש טוב ובטוח, לעולם הטכנולוגי של המחר, וליכולות ללמוד באמצעות המחשב, ולא רק לתקשר ולשחק. אני מאמינה שהתלמידים הללו יצאו נשכרים לטווח הרחוק, וכשיהיו סטונדטים באוניברסיטה, אני מאמינה שהם יחזרו ללמוד עם מחשבים ניידים בקמפוס האמיתי. ומי יודע? אולי יהיה תיכון בארץ שיקום וירים את הכפפה, ויאפשר לימודים בבית ספרו גם באמצעות מחשבים ניידים?