יום רביעי, 10 ביוני 2009

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...

התלבטתי רבות האם לפתוח את הבלוג הזה בכותרת התנגדויות הורים, או בשם שלבסוף החלטתי עליו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מכיוון שלי ברור, שלמרות ההתנגדויות והשאלות , ההרהורים והערעורים ( שכולם לגיטימיים בעיני) מחשב נייד לכל תלמיד בכיתה יהפך תוך עשור לעניין שבשגרה. אז נכון, שעכשו אנחנו נמצאים בין תקופות, ונכון שלהורים רבים השינוי קשה ולא פשוט, אבל אני חושבת שלא יכול להיות מצב שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום אחר בחיינו , חוץ מאשר בכיתה. בתחום הבריאות ( מחשב על כל שולחן של רופא) בתחום הבנקאות , בתחום פקידות הממשלה ( כן, כן אפילו שם, במשרדי האוצר, במשרדי המשפטים) נמצאים המחשבים כסביבה טבעית , ורק בחדרי הכיתה לא.



ואני בהחלט יכולה להבין את ההורים החוששים, אלה שמנסים לדחות עוד קצת את הקץ, לשמר ולו לכמה שנים נוספות את הסביבה של הילדים כסביבה נטולת טכנולוגיה, את ביה"ס כסביבה ארכיונית, אך האמנם זה כך? האם כשהילדים מגיעים לביתם, בתום יום לימודים הם אינם חשופים לטלוויזיה, למחשב הביתי, למכשירים שניתן להפעילם רק בצורה דיגיטאלית? ואם הם נחשפים לטכנולוגיה בשעות אחרי הצהרים וזו סביבתם הטביעת, אז מדוע שלא יהיו בסביבה זו גם בבוקר בזמן הלימוד בבית הספר? האם זה הוגן לבקש מהמורים להצליח לרתק וקבל את תשומת לבם של ילדי הזיפזופים ללא אמצעים טכנולוגיים ? וממה באמת חוששים ההורים? הטענות שהם מעלים מתפרסות על פני טווח גדול של טיעונים החל בטיעונים בריאותיים, שאין לזלזל בהם וכלה בטיעונים אידיאולוגיים, שגם אותם יש לקבל. אנסה להשיב על טענות אלו אחת לאחת.

הטענה הראשונה שעולה מתייחסת להבטים בריאותיים: חשש מקרינה ומבעיות ארגונומיות. אכן, זוהי טענת כבדת משקל ויש לתת עליה את הדעת בכובד ראש. אחת לתקופה יש לערוך בדיקות קרינה ויש לוודא שכל ההמלצות של דוחות הקרינה מיושמות. הקרינה מגיעה לא רק מניידים - גם טלפונים סוללאריים מקרינים, ובכל זאת אינני מוצאת הרבה הורים שלא נותנים לילדיהם סוללאריים מחשש לבריאותם.
בנוגע לארגונומיה יש להתאים את המחשבים לתלמידים. באחריות המורים וההורים לדבר עם התלמידים על ההפסקות שיש לבצע בזמן העבודה, על מתיחות, על חשיבות הפעילות הגופנית. לכל מאה יש את החוליים שלה. במאה הקודמת מתו אנשים מזיהומים מאחר ולא הכירו את הפניצילין. במאה לפני כן מתו משחפת, שלא היתה לה תרופה. במאה שלנו יש מחלות חדשות, שמקורן בסביבה החדשה שאנו חיים בה. מודעות לסכנות והסברים כיצד לצמצמם חשובים ביותר. אני חושבת שהם צריכים להיות חלק מתוכנית ניידים. אך הם אינה סיבה להפסיקה.


הטענה השניה מתייחסת לכובד המשקל של הילקוט. אכן, המשקל של הספרים המחברות והמחשב נייד עולה על המשקל המותר לסחיבה . יחד עם זאת כבר היום קיימים פתרונות. אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים. זאת ועוד. מחירי הניידים יורדים משנה לשנה, וגם עלותם של ניידיים עם מסכים של 12 אינץ מוזלים. מכאן, שגם טיעון זה פתיר.

הטענה השלישית מתייחסת לכך שהילדים לא מדברים זה עם זה, וכשהם נפגשים אחרי הצהרים הם לוקחים אתם את הניידים ומשחקים בבית של החבר כל אחד בנייד שלו. אישית, אינני רואה בעיה בכך. אמי שחקה בבובת סמרטוטים, וכשרצתה להחליף לה בגד היה עליה לתפור אותו בעצמה משאריות בדים. אני כבר שחקתי בבובת ברבי מפלסטיק, שהיו לה שמלות להחלפה בשפע, שלא אני תפרתי, בכל הצבעים ובכל המינים. דור דור ומשחקיו, דור דור וסביבתו התרבותית. הטכנולוגיה היא חלק מסביבתו התרבותית של הילד ולכן אין כל סיבה שלא ישחק עם חבריו גם באמצעותה. אינני מקבלת את הטענה כי הם לא מדברים אחד עם השני. בזמנו חשבו גם שהטלפון ירחיק אנשים, כשלמעשה הוא קרב ביניהם ואפשר תקשורת עם אנשים מעבר לים, תקשורת שלא יכלה להתקיים לפני המצאתו , ויצירתו אפשרה תקשורת רציפה יותר ותכופה יותר. ריבוי האפשרויות העומד בפני הילדים הוא בעיני יתרון ולא חסרון: יש להם גם צ'אטים, גם SMS גם טלפון רגיל (וגם סוללרי), וגם שיחות בע"פ ועליהם רק לבחור מתי לתקשר עם איזה כלי. אני מוצאת שהתקשורת בין הילדים דווקא מתרבה ולא מתמעטת, כי פעם אם לא יכלו להפגש, לא דברו כלל, ועכשו אפשר לצ'אטט , וכשנפגשים, אפשר גם לדבר וגם לצ'אטט, הכל תלוי בסיטואציה.

ואחרון חביב: הורים מתנגדים למחשבים ניידים מסיבות אידיאולוגיות . קשה להתווכח על תפיסות עולם. ההסטוריה מוכיחה, שהניסיון לעצור את הקדמה לא צלח, אפילו לא לכנסייה שהיתה עשירה וחזקה. החברה שלנו היא חברה דיגיטאלית. גם בית הספר שלנו צריך להיות כזה. אסור להשאיר את הדיגיטליות רק לשעות אחר הצהרים, כשהילד לבד , ללא מבוגר בסביבה. דווקא הרצון של בתי הספר להכנס לסביבת הילדים על מנת לעזור להם ולהדריך אותם בסביבה הזאת הוא בעיני הצעד הנכון ביותר. אני מקווה שהצלחתי לשכנע את המתנגדים. אני כבר הצהרתי, מהמשוכנעים.

4 תגובות:

אורנית ספקטור-לוי אמר/ה...

אסתי כל הכבוד. הצלחת במסמך קצר להקיף כל כך הרבה קשיים, התנגדויות ובלמים ולתת להם מענה בהיר וקוהרנטי.

יענקל אמר/ה...

האמת היא שלא היית צריכה לשכנע אותי, ולכן קשה לי לקבוע אם מה שכתבת עונה על הטענות של הורים שאינם משוכנעים.

נדמה לי שהטענה של "לדחות עוד קצת את הקץ" שייכת לסיבות ה-"אידיואלוגיות". עלי להודות שבמידה לא קטנה מדובר בטענה שאפשר להבין אותה. התרבות שלנו, על שלל היבטיה, מצמצמת את הפער בין עולם הילד ועולם המבוגר, ובמקרים רבים אין זה לטובה. כאשר אנחנו רואים את הילדים שלנו עסוקים במחשב (ולא משנה מה הם התכנים של אותו עיסוק), אנחנו חשים שחלק מהילדות שלהם הולך לאיבוד. הדימוי של הילד כיצור שצומח חופשי בתוך הטבע מושרש עמוק בתודעה שלנו, וקשה להשתחרר ממנו.

כפי שאת כותבת, כבר היום הסביבה של הילד היא סביבה טכנולוגית, ולכן אין סיבה לצפות שבית הספר יהיה נטול טכנולוגיה. אבל נדמה לי שההתנגדות איננה כלפי טכנולוגיה כטכנולוגיה, אלא נובעת מהתחושה שעולם הילד צריך (או יכול) להיות חופשי מאותם סממנים שמאפיינים את העולם של המבוגר.

בחברה קדומה יותר זקני השבט חשפו את הילד לנפלאות האש וגם הדריכו אותו בסכנותיו. את צודקת - בימינו תפקיד אחד של בית הספר הוא להדריך את הילד בשימוש הנבון בטכנולוגיה.

אנונימי אמר/ה...

אסתי יקרה,
אולי לא קראת למאמר התנגדויות הורים אבל בהחלט התכוונת לכך...
נקודת ההנחה שלך היא שהורים שמשתפים בחששותיהם הם הורים שמתנגדים לטכנולגיה בכיתה וכאלו שמנסים לדחות את הקץ.
אולי הם מנסים לבחון ניהול מסודר של פרויקט שיש בו הפקת לקחים וכמובן ניהול משברים?
אולי הם בכלל לא מתנגדים אלא מעירים כדי שתהיה הפקת לקחים ?
אני מניחה שברוב הבתים היום יש טכנולוגיה מתקדמת והורה ממוצע יגיד שהוא מעודד טכנולוגיה בכיתה.
אני מסכימה עימך שאי אפשר לעצור את זרימת הטכנולוגיה לחינוך, אבל אפשר לאמץ אותה ביתר רגישות ובלמידה מהשילוב.
ואולי לכך ההורים מתכוונים?

הטכנולוגיה מגיעה בפיגור רב לחינוך, הפדגוגיה עדיין בחיתוליה ובניסוייה,
והאפקטיביות של השילוב מדשדשת בתחתית.
דור התלמידים צמא ומוכן, ודור המורים שעובד קשה מאוד בשילוב הטכנולוגיה, זקוק עדיין להכשרה ממושכת. מורה טוב לא הופך מוביל טכנולוגי בן ליילה.
ואולי ההורים וחששותיהם הם לא אבן נגף, רק קבוצה נוספת כמו המורים שצריך להקשיב לה ולשתף אותה וללמוד יחד איתה כפי ששותפו מורים שהתנגדו.

החינוך מאמץ במרץ מחשבים ותקשוב, אין דרך חזרה! ועם זאת, הוראה מתוקשבת אפקטיבית עדיין "בלמידה" נוסחת הפלא עוד לא התגלתה, וכנראה שיש יותר מדרך אחת לשלב טכנולוגיה בחינוך, ויתכן שאפשר לעשות זאת גם ביותר מטכנולוגיה אחת...
ההתמקדות צריכה להיות בשיפור מתמיד, בלמידה מהנעשה ובשמירת ראש פתוח כיאה למערכת לומדת.

גרמת לי לחשוב לעומק, כל הכבוד אסתי.
אני מנסה לחשוב כ devil advocate האם יתכן שהמחשב אכן כבד ואפשר לקנות מחשבים קלים יותר לדורות הבאים? האם יתכן שיש קרינה ואפשר לצמצם אותה? ואולי מחשב בכיתה בכל המקצועות ובכל השעות זו לא הגישה הכי אפקטיבית? אולי כדאי לבחון היכן התרומה של המחשב אפקטיבית. כי הרי גם בבית אנחנו לא רוצים שהילד יבצע הכל מול המחשב. ואולי ספרים דיגיטלים זה לא פתרון גורף לשעה זו כי היינו רוצים שגם ספרים מנייר יקראו?
אולי ש יותר מדרך אחת להסתכל על הקשיים שאת מעלה ?

יופי של מאמר.מעניין מאוד לקריאה ובהחלט מעורר מחשבה.

חשבתי "כהורה מתנגד" ולא רק כמורה בכיתה עם מחשבים והורים סקרנים.
נילי ונילי

דוידה אמר/ה...

שלום לאסתר, ולמגיבים. הגעתי לבלוג הזה כאשר חיפשתי חומרים על בלוג חינוכי. אני מנסה לחשוב על השימושים האפשריים בבלוג בבית הספר כאמצעי קשר של מורה עם כיתה/ תלמידים / הורים בית ספר ועוד.
או אף של בית ספר. בו כל המורים חברים. יותר רחב. אולי דווקא ברמה הכיתית יש לזה יותר משמעות כי האינטראקציה מוגבלת במספר האנשים ותיתכן העמקה בעיקר על ידי הכוונה של המורה. גם לי יש מחשבות כ"הורה מתנגד" כפי שהזכיר כאן"אנונימי" אולם מנסה לגשר גם עם עבודתי בהדרכת מורים לפדגוגיה של תקשוב, חשיפה לכלים והתנסות. כל זמן שכולנו מסכימים שילדים בעיקר בגיל בית הספר היסודי צריכים לבלות את מרבית זמנם בסביבה טבעית ולא טכנולוגית. אז ללכת קדימה עם הטכנולוגיה ולחשוף אותם לאפשרויות מגוונות של תקשורת גם מקוונת.
בהחלט בלוג חשוב אני מקווה שאין לך התנגדות שאעביר את הלינק למורים ומדריכים נוספים. תודה דוידה