יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

על קיצורי דרך מצד אחד ומעקפים מהצד השני

כל ביקור ביישוב מחדד את הראייה ותורם לעוד תובנות. בעקבות הביקור שהיה היום, התחלתי לחשוב על הבקשה לתת טיפים לקיצורי דרך לאחרים, שלא שותפים במהלך הזה. משהו מסוג "שילמדו מההצלחות שלנו" ומהתובנות שלנו. כלעצמו, רעיון נכון חסכוני ויעיל. ויחד עם זאת אני מוצאת את עצמי מהרהרת האמנם ניתן? האמנם ניתן ליצור מודל של עשרה טיפים עשה ואל תעשה על מנת לחסוך הרבה זמן וכאב מאחרים? ואפילו ביישוב אחד, כל בי"ס שונה ולכל אחד ראיה מערכתית משלו, עם אג'נדה מעט שונה. ואפילו בבי"ס אחד, הרבה מורים, כל מורה שונה מחברו, כל מורה מתקדם בקצב האישי שלו, וגם אני כמדריכה, מוצאת את עצמי פעמים רבות תוהה על העובדה שלפעמים מהלך מסוים מצליח עם מורה אחת ולא מצליח עם מורה אחרת. וזה מביא אותי לחשוב על העניין הזה של טיימינג, על המוכנות והיכולת של המורים השונים לקלוט את מה שאנחנו אומרים, להבין בדיוק למה אנחנו מכוונים. לפעמים אני מרגישה שאני מקדימה את המאוחר, כמו לדוגמא, מורים שלומדים את קורס המידענות בשלב מתקדם מאד, כשהם עצמם עדיין לא בשלים מכיוון שלא למדו הרבה עם מחשבים, לא פיתחו מספיק משימות מתוקשבות, לא בררו לעצמם עד הסוף את הערך המוסף של העבודה בסביבה המתוקשבת. ואז אני מוצאת את עצמי מלמדת, אבל המורה ממול לא מפנים ולא מצליח להעביר הלאה לתלמידים, כי אני פוגשת אותו בשלב מוקדם מדי, ונמצאת "טרום זמנו". אני זוכרת בעיה כזו גם מקורסים אחרים שהעברתי, לדוגמא כשספרתי לרכזי הערכה איך מארגנים מידע כמותי באקסל, ופגשתי אותם אחרי זמן, נאבקים ולא יודעים ( ובטח לא זוכרים) את כל מה שלמדתי, כי שם שוב הקדמתי את זמנם. והסוגיה הזו מטרידה מאד, כי אני מרגישה שהרבה פעמים אנחנו "מבזבזים" משאבי הדרכה יקרים על מורים שעדיין לא יודעים להעריך מה אנחנו מציגים להם בקורס מידענות, ולא בגלל שהחומר לא משמעותי, אלא כי נדמה להם שהם עושים אותו דבר, ומכירים את זה כבר. פירוק התהליך המידעני למרכיביו איננו עניין של מה בכך, ועד שהמורים לא מוצאים את עצמם עם התסכול שבקושי ללמד תלמידים לבחור מתוך ים המידע את הפרטים הרלוונטיים למשימה שלהם, עד שמורים לא מתמודדים בעצמם עם הצורך ללמוד מידע חדש לצורך הוראתו, הם לא תמיד ממש מבינים את ההבדלים שבפירוק התהליך כפי שאנחנו עושים אותו. ואני שואלת את עצמי פעמים רבות מתי זה הזמן הנכון? מהו הטיימינג האידיאלי לצורך ההעברת ההשתלמות של התהליך המידעני על מרכיביו השונים למורים.
ומנגד, היום הובא לתשומת לבי מעקף שהמורים מבצעים, בין אם ביודעין ובין אם לא הקשור לקשיים טכנולוגיים אתם הם מתמודדים
. אני מזמינה אתכם לקרוא על כך בפוסט הבא.

יום שלישי, 20 בנובמבר 2007

הקמנו חברת הייטק של תלמידים

כשיצאתי לפרוייקט תוכנית ניידים באחד היישובים במרכז הארץ, אני חושבת שלא שערתי לעצמי מה זה אומר: על אילו סדרי גודל מדברים. מהשנה הראשונה, בה היו שותפים כ- 200 תלמידים וסה"כ 5 כיתות התרחבנו ל- 22 כיתות וכ- 1000 תלמידים המשתמשים במחשב הנייד ומגיעים אתו יום יום לבתי הספר. זוהי אופרציה מאד לא פשוטה, שדורשת ליווי טכני לאורך כל הדרך. בתי הספר אינם מורגלים בעבודה טכנאי מחשבים צמוד, אבל סדר גודל כזה של משתמשים דורשת הרבה יותר מטכנאי אחד. מדובר כאן, בתחזוקה שוטפת של מחשבים, שמתקלקלים מדי פעם, בתחזוקת שרתי אינטרנט ובתחזוקת שרתים פנימיים בתוך בתי הספר. כל חברה שהיה פועלת עם כמות משתמשים גדולה כל כך, היתה דואגת ראשית לטיפול השוטף של טכנאי תחזוקת מחשבים. אבל מסתבר, שבבתי הספר ובפרט ביסודיים שבהם, אין אפשרות להחזיק טכנאי צמוד ואין תקנים. זאת ועוד. טכנאיים רציניים, בעצם אנשי סיסטם וראשי פרוייקט טכניים לא בדיוק יבחרו בברירת המחדל מקום כמו בית ספר לעבוד בו, דבר המקשה עוד יותר על בתי הספר למצוא מועמדים המתאימים לתפקיד. איש טכני כזה צריך לא רק לתחזק את המחשבים, אלא גם להסביר לתלמידים איך לשמור על המחשב האישי שלהם, להסביר למורים איך לעבוד עם תוכנת השליטה ( שעדיין יוצרת בעיות בעקבות החיבור לרשת האלחוטית) לנתח את התקלות הנפוצות והשכיחות ביותר, ולנסות לפתור את הבעיות בזמן אמת כשיש עומס על השרתים ותלמידים רבים עובדים בו זמנית. כאן נדרש אדם עם ניסיון רב וגם עם גישה לתלמידים ולמורים, אדם שיכול להסביר נושאים טכניים מורכבים במילים פשוטות, ויחד עם זאת, גם מקצוען בתחום הטכני. ומסתבר שהחלוציות והראשוניות של הפרוייקט מזמנים תפקידים חדשים ואחרים בבתי הספר מאלו שהכרנו עד כה. גם תפקיד רכז התקשוב משתנה מאד, ראשית עקב עומס העבודה הרב, ושנית מעצם הפיכתו לרכז קמפוס וירטואלי, עבודתו ברישום תלמדיים וקבוצות, בניהול הרשאות, שאמנם היה קיים גם קודם לכן,באתר הבית ספרי אבל לא בהקפים כאלו. עליו לעזור בהפקת דוחות וכמובן נשארים לו כל תפקידיו הישנים כמו עזרה פדגוגית ולווי מורים בתכנון מטלות מתוקשבות, וכן בבחינה של חומרים חדשים. ועוד לא דברתי על החשיבה החדשה שיש לעשות לגבי תפקיד האתר הבית ספרי ותפקיד הקמפוס הוירטואלי, ומה מעלים להכין ומתי.

הניווט בין כל השותפים בתוכנית מאתגר אך יחד עם זאת לעיתים מתסכל מאד. לכל אחד יש את האג'נדה שלו וסדר היום שהוא מעוניין לקדם, ולמרות שהמטרה הכללית משותפת לכל השותפים, יש הבדלים משמעותיים בביטים ובייטים. כולנו רוצים ליצור מצב של "מנצחים- מנצחים", אבל התפעול היומיומי מזמן הרבה מהמורות בדרך ודורש הרבה הבלגה , סבלנות וסובלנות
.

יום חמישי, 15 בנובמבר 2007

בעיות אתיות ותוכנות מסרים מידיים

אני מאד מעונינת לשתף בבלוג הזה הרבה מדריכים בתחום התקשוב אבל אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הבעיות האתיות המתעוררות בכתיבה כזו ברשת. אני מאד משתדלת לא לנקוט בשמות בתי ספר, לא בשמות מנהלים ולא בשמות מורים, אבל כל הזמן מקננת בי התחושה שישנם הרבה אנשים שיכולים בקלות רבה לנחש במי מדובר, ולהצליח בניחוש. זו אחת מהבעיות האתיות שהכתיבה בבלוגים מציפה.

הבוקר היתה פגישת עבודה של צוות הורים מאד מעורבים באחד מבתי הספר המשתתפים בתוכנית. דנו בנושא ה- ICQ בשיעורים. מסתבר, שתלמידים רבים אינם יכולים לעמוד בפיתוי, ומצ'וטטים תוך כדי שיעור. במהלך הישיבה עלו רעיונות ראדיקליים כמו לחסום בשרת הבית ספרי את האתר של האי.סי והנימוק לכך היה "לא לשים מכשול בפני עוור " ולא להטיל על ציבור התלמידים תקנה שאינו יכול לעמוד בה. לעומתם טענו הורים אחרים וגם חלק מהמורים, שאנחנו צריכים לחנך את התלמידים ולאכוף את הנושא הזה כמו טיפול בכל בעית משמעת אחרת בבית הספר.
הנושא הזה אכן מטריד רבות מורים ותלמידים. אני עצמי מוכרחה להודות שחסמתי במחשב האישי שלי את כל תוכנות המסרים המיידיים, כי מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מסמנת ש"אינני נמצאת", או ש"אני עסוקה", בזמן שעבדתי על
המחשב. רוב הזמן, אני עובדת במחשב, והצ'יטוטים מפריעים לי וקוטעים את חוט המחשבה שלי. המורים עדיין לא ערוכים להתמודד עם ההצפה שהם חשים לנוכח שילוב המחשבים בשעורים. הצפה שנובעת מהקושי להקרין במסך, ללחוץ על העכבר, לדבר. אני רואה מורים שעדיין לא הבינו שעליהם לשנות את מיקומם הפיזי בכיתה - אם בעבר נהגו לעמוד בחזית הכיתה, כעת, כשהתלמדיים עובדים בניידים שלהם, עליהם לעמוד מאוחרי התלמידים, בסוף הכיתה. מורים עדיין לא הפנימו שעליהם להסתובב בין התלמידים, לא לשבת מקדימה ליד השולחן. ואכן, קשה מאד לאכוף על התלמידים את הצ'יטוט. התלמדיים זריזים מאד, עד שמורה שומע את הקול המתלווה להעברת המסר המיידי (התרנגול המעצבן הזה, מכירים?) ומחפש מהיכן הגיע, או עד שהוא קולט בעיניו שהמסר הועבר, התלמידים כבר במקום אחר.

כשלעצמי אני מאמינה שצריך לשוחח עם התלמידים על הנושא, להסביר את הקושי גם של מקבלי המסרים, שלא תמיד מעוניינים להתנתק מעבודתם ולהשיב. יש לחנך את התלמידים שאין לצ'טט בשיעורים ואסור להרפות. תלמיד שנתפס מצ'וטט יצטרך לשבת עד סוף השיעור כשהמחשב הנייד שלו יישאר סגור והוא לא יוכל להמשיך לעבוד בו באותו השיעור. אסור לוותר בקלות וישר לסגור את השרת. יש להמשיך ולחנך לעניין ולא לבחור בדרך הקלה של חסימות.

יום שלישי, 13 בנובמבר 2007

במקום פתיחה

לפעמים צריך מזל בחיים. כך מצאתי את עצמי מעורבת מעל הראש בתוכנית לשילוב מחשבים נידים בישוב במרכז הארץ. תוכנית אליה חברו גופים שונים: מטח מצד אחד, המועצה המקומית מצד שני ומשרד החינוך מהצד השלישי.תוכנית פורצת דרך, חדשנית, משמעותית לכל השותפים בה, תוכנית שמציבה את התקשוב ושילובו בהוראה ובחיי בית הספר במקום אחר לחלוטין.

זו השנה השניה שהתוכנית מתנהלת, והשנה התרחבה ליישוב נוסף. למרות שבעבר כבר חשבתי להתחיל לתעד תהליכים על מנת לשמר את הזכרון , לא הצלחתי להושיב את עצמי לעשות זאת. תמיד יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות. אבל היום היתה לי החלטה לשבת ולהתחיל.


מאיפה להתחיל? מיוזמה של ראש רשות, איש חזון שראה בדמיונו את תלמידי היישוב צועדים לבתי הספר עם מחשבים ניידים, או כפי שאחד התלמידים התבטא בכנס היום עם "הילקוט של עתיד?" או להתחיל בחיבור הנפלא של האנשים המובילים את התוכנית, מנהלים, מדריכים, ראש התוכנית , שכולם רוצים בכל מאודם שהתוכנית תצליח, ועושים הכל, אבל ממש הכל כדי לאפשר אותה? או אולי להתחיל דווקא מהמורים, אלו שהיו הסקפטיים ביותר והיום יש להם ברק בעיניים וחדוות יצירה? כל התחלה תהיה אפשרית וכולן יחד יובילו לאותו המקום: מקום של גאווה, מקום של חלוציות, מקום שמצמיח, מקום שמוביל. אני לוקחת על עצמי להתחיל לתעד בצורה שיטטית את התהליכים שאני כמדריכה עוברת, את הדילמות המקצועיות שאנחנו נתקלים בהן במהלך העבודה, ואת הרפלקציות שלי. אני מזמינה אתכם להצטרף אלי על מנת ללמוד. אתם מוזמנים להאיר ולהגיב, ולא לחסוך בשאלות.