המהפכה התעשייתית והמהפכה הדיגיטאלית

קן רובינסון (Ken Robinson) מרבה לעסוק בהיבטים של חשיבה יצירתית וחשיבה מסועפת. לטענתו, בתי הספר כפי שהם בנויים היום, מדכאים את החשיבה היצירתית של התלמידים ואת יכולתם לחשוב חשיבה מסועפת ולפתור בעיות מורכבות שבהן אין פתרון בי"ס- הווה אומר פתרון אחד נכון.

לטענתו, הקושי נובע מכך שבתי הספר של היום, שהוקמו בדור הקודם בימי המהפכה התעשייתית וכוונו להשגת מניעים כלכליים של המאה ה- 19, אינם מתאימים יותר. הסרטון הבא, שכולו מצוייר, ומדבר באנגלית ( לא קשה מיד, לא להבהל!!) ממחיש את הבעיה ומעלה את עיקר טיעוניו של קן בנושא.

אני חושבת על הרלוונטיות של הסרטון לכתות 1:1. על היכולת שלנו לאפשר לתלמידים ללמוד אחרת בכיתות אלה ולהשתמש בחשיבה המסועפת שלהם וביכולותיהם היצירתיות באמצעות המחשבים הניידים. זאת כמובן, בתנאי שהמשימות שנתכנן תעודדנה יצירתיות וחשיבה מסועפת. בהקשר זה עולה בי שוב המטפורה של החלוציות על המאפיינים של הנחישות והאמונה בצדקת הדרך שהיא מחייבת.

האם אתם מסכימים עם טענותיו של קן? מה בידינו ומה בשליטתנו?

אתם מוזמנים לצפות בסרטון ולהגיב.

ביקורים ביקורים...

מטבע הדברים- בתי ספר שתלמידים לומדים בהם עם לפטופים אינם חזיון נפוץ במדינתנו, וכך נמצאים בתי הספר בהם נעשית למידה אינטנסיבית בלפטופים במוקד "העליה לרגל". באים לראות את התלמידים לומדים עם ניידים מכל קצווי הארץ, ראשי רשויות, מנהלי בתי ספר אחרים, אנשים בכירים במערכת החינוך ועוד.. היום בקרו בבתי הספר בישוב מורי מורים המכשירים את דור העתיד של מערכת החינוך. הביקור גרם לי לחשוב על נושא החלוציות ופריצת הדרך מזווית נוספת. קשה לפעמים להעביר את עוצמת העשייה, החווייה, ההתלבטויות, בביקור אחד, ארוך ככל שיהיה, ואפילו יכיל הצצה לא כ"כ חטופה ליותר מבית ספר אחד. קשה לפעמים לתפוס את גודל השינוי כששבויים בפרדגימות ישנות. עד כמה באמת ראשי המערכת נכונים לקבל את המהמפכה השקטה שמתחוללת בגני תקווה? עד כמה פתוחים הם בעצמם? עד כמה מגיעים אנשים ללא דיעות קדומות ? עד כמה הם מוכנים באמת לוותר על המוכר, הידוע, הקונבנציונאלי וללכת בדרך חדשה? בדרך שעדיין רבים בה סימני השאלה על סימני הקריאה? לפעמים נדמה לי שגם אני עדיין לא מפנימה את גודל השינוי ואת עוצמתו. אחת האמירות היום גרמה לי לחשוב מחדש על המשמעות של המחשב ככלי. אנחנו כמערכת חינוך , טוענים כל הזמן, שהמחשב הוא רק כלי והוא משרת אותנו בתהליכי ההוראה-למידה. אבל בעצם, המחשב הוא אורח חיים, הוא משמש כסוכן תרבות וסוציאליזציה. האם אנחנו מודעים לכך עד הסוף? האם איננו עושים לעצמנו חיים קלים כשאנחנו משכנעים את עצמנו שהמחשב הוא רק כלי? היום, בעידן הרשתות החברתיות, בעידן שבו אם שמך אינו מופיע בחיפוש בגוגל אינך קיים, האם המחשב הוא רק כלי? והדברים שדווקא הילדים העלו היום גרמו לי לחשוב שהוא הרבה מעבר לזה. התלמידים שדברו על החברות הוירטואלית, שקיימת מעבר לחברות הפיזית, על בעיות בריאותיות חדשות שעלולות להווצר כתוצאה משימוש במחשבים ועוד ועוד.. תלמידים שדברו בפתיחות רבה, במודעות גבוהה מאד גרמו לי לחשוב שזהו העולם שהם חיים בו כל הזמן. בשבילם המחשב כנראה, הוא הרבה יותר מכלי, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם... ואם זה כך, בוודאי שהוא חלק מחייהם כתלמידים. אני מוכרחה להודות שעד היום לא הסתכלתי על הזווית הזו. מה דעתכם?