שימוש באייפונים כמצביעונים בכיתה

האם שמעתם על תוכנת Socrative ? השבוע התנסיתי בכיתת הסטודנטיות שלי במכללה בפעם הראשונה בתוכנה. החוויה היתה מחשמלת! הסטודנטיות היו קשובות, דרוכות, ושתפו פעולה באופן מלא.  Socrative מאפשרת להפוך את האייפון או כל סמרטפון אחר למצביעון בכיתה וכך לאסוף תשובות בזמן אמת. כל קול של תלמיד נחשב ונספר. לכל תלמיד יש זכות הצבעה. שלבתי את השימוש בתוכנה כמשוב שנתנו לי הסטודנטיות על ההרצאה שהעברתי להן כחלק מההדגמה של נושא העברת מצגת בכיתה. את השאלות בניתי בעברית, מראש, והתשובות נאספו תוך כדי ההרצאה.

התוכנה מאפשרת להציג את התשובות בזמן אמת, או להסתירן. היא מאפשרת לקבל את דו"ח האקסל שנוצר ישירות למייל או להוריד אותו ולשמור אותו. ניתן לשכפל שאלונים ולהעביר אותם שוב בכיתה אחרת. אל תבהלו מכך שהמערכת כתובה באנגלית. היא תומכת בעברית ללא קושי.

ההפעלה ידידותית לחלוטין וקלה מאד. יש צורך להרשם כמורה מראש ומיד מקבלים חדר וירטואלי. הסטודנטים שנכנסים עם הסמרטפון נכנסים אף הם לחדר שקבל המורה, ורושמים את שמם / תעודת הזהות שלהם בהתאם להחלטת המורה. הם יכולים לעבוד עפ"י קצב אישי או קצב שמכתיב המורה. השאלות נשלחות ישירות למכשיר הנייד שלהם, והם רק לוחצים על התשובה הנכונה.

היתרונות לשימוש בתוכנה ברורים: ניתן להפעיל כדי לקבל משוב בזמן אמת, כבוחן קצרצר להבין מה קלטו התלמידים מן השיעור, ליצירת אינטראקטיביות בשיעור. יש אפשרות אפילו לכתוב תשובות פתוחות ולהקליד מספר משפטים. ניתן להכין מראש שאלות או לשאול שאלות בע"פ ולבקש מהתלמידים להשיב. אין עלות של קניית מצביעונים וזו דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכיתה בסמרטפונים הניידים משלהם לצרכי למידה. התפעול פשוט, ידידותי וקל.
החסרונות מתייחסים לסוג המידע שניתן לאסוף בכלים אלה מאחר ואנחנו מתייחסים לתשובות  סגורות ברובן, בוחנות בעיקר ידע ופחות מעודדות חשיבה ברמות גבוהות ופתרון בעיות.
ממליצה לכם בחום להתנסות! אתם מוזמנים לשתף אותי בחוויה.

עוד התנסות במפגש סינכרוני - הפעם משהו אחר!

אחותי היקרה, שיודעת שאני מתעניינת בניהול עפ"י הפילוסופיה של Agile   שלחה לי מייל מסן פרנסיסקו הרחוקה והמליצה לי להצטרף לשיעור שניתן ע"י טובי המרצים של אוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה בנושא. באנגלית זה נקרא online webinar ובתרגום חופשי לעברית: סמינר ברשת. בשעה היעודה התחברתי למחשב, הצטרפתי לשיעור (שהפעם התבסס על טכנולוגיה של מיקרוסופט Microsoft Office Livemeeting) חברתי אוזניות ומיקרופון, ראיתי את השקפים אך להפתעתי לא שמעתי מאומה. לא הבנתי מה קרה. ניסיתי להחליף אוזניות, להתחבר דרך יציאה אחרת- מאומה לא עזר. התחברתי דרך מחשב נייד אחר, חשבתי שאולי יש איזו בעיה פתאומית במחשב שעד לפני כן שמעתי בו הכל ללא בעיה, וגם בנייד ראיתי שקפים ולא שמעתי קול. פתאום שמתי לב, שבפינה השמאלית הקטנה יש בועית  עם סימן של אפרכסת, ובה נכתב שכדי להתחבר עלי להתקשר למספר מסוים ולתת את הקוד. עשיתי זאת, ומאותו הרגע שמעתי.

מעולם לפני כן לא ריאתי מן שילוב שכזה- שקפים העונים על המימד החזותי וטלפון העונה על המימד השמיעתי. איכות הקו היתה גבוהה וטובה ובכל זאת לא ממש שמעתי ברור. מהירות הדיבור במבטא האמריקאי הכבידה עלי, ומזל שהיו שקפים. ייאמר לזכות החוויה הזאת שניתן היה להדפיס את המצגת וגם להוריד אותה כקובץ PDF ולשמור במחשב האישי. כתבתי לי נקודות תוך כדי שיחה, אבל בכתב יד מכיוון שהעובדה שהחזקתי את האפרכסת בידי האחת על מנת לשמוע, לא אפשרה לי להקליד במהירות הקלדה עוורת בשתי ידיים.

יצאתי מהחוויה קצת מתוסכלת. ראשית לקח לי הרבה זמן להבין את השיטה. שנית הרגשתי ש"הלכתי אחורנית" מבחינת הטכנולוגיה. כבר נכחתי במפגשים סינכרוניים שלוו בתמונות וידאו, או בשמיעה דרך המחשב ולא דרך מכשיר נוסף. גם לא מצאתי שום יתרון לעבודה שהיד תפוסה בהחזקת האפרכסת, נהפוך הוא-זה חסרון גדול מאד, כפי שכבר ציינתי. לא הרגשתי חווית למידה כלל.

בכיתה בבית הספר לא ניתן להתחבר בצורה כזאת, כי בוודאי שאין אינספור טלפונים לכל תלמיד, גם אם יש נייד לכל אחד
(יש אמנם טלפונים סוללרים אבל מראה לי שלשמוע הרצאה במשך שעה מחובר לסוללרי, אפילו דרך אוזניות איננה חוויה מעוררת למידה). אבל גם הופתעתי. אין גבול כנראה, לתצורות של מפגשים סינכרוניים בזמן אמת ברשת. וכנראה שיש לי עוד הרבה מה לגלות על התצורות השונות.

עוד כמה תובנות בנושא מפגשים סינכרוניים

בהמשך לפוסט שפרסמתי כאן בחודש מרץ השנה, שעסק במפגשים סינכרוניים למורי מורים השבוע נכחתי כתלמידה במפגש סינכרוני שנתן תחושה אחרת מאשר הרצאות מלוות בשקופיות.

במפגש נתבקשנו לכתוב בשיתוף על הלוח הלבן את התובנות שלנו, נשאלנו הרבה שאלות רב ברירתיות שהופנו אלינו והתוצאות שהתקבלו שותפו אתנו מידית. הועברה לנו רשות הדיבור באמצעות המיקרופון ואפילו התבקשנו לשוטט מעט באינטרנט תוך כדי המפגש הסינכרוני ולחזור עם נתונים ועובדות.

נושא ההפעלה של המשתתפים במפגשים הסינכרוניים הוא קריטי בעיני. אין מבטי עיניים, אין תחושות שמעידות על כך שהתלמידים מקשיבים ונמצאים עם המורה ויש צורך להעביר חיוויים על עירנות והקשבה בדרכים אחרות. הבקשות לסמן V או X תוך כדי המפגש, לענות על שאלות רב ברירתיות, להצביע תוך כדי שיעור ואפילו לעבוד בזמן השיעור - כל אחד במחשב האישי שלו תוך שהוא נדרש להציג את התוצר עליו עבד בפני כל המשתתפים בתום המפגש - הן חלק מהדרכים שאני מתחילה לזהות כפדגוגיה אחרת במפגשים סינכרוניים.

גודל הקבוצה בלמידה סינכרונית הוא משמעותי ביותר. על מנת שלא תהיה תחושה של "טלוויזיה משודרת" (את זה ניתן לשמוע בהקלטה שתועלה ליוטיוב וכל אחד יקשיב לה בזמנו החופשי)  אני חושבת שיש להגביל את מספר המשתתפים במפגש ל- 20. בקבוצה כזו יש אפשרות לתת לכל משתתף את זכות הדיבור בתורו, להספיק להתייחס למה שאנשים כותבים בצ'ט בזמן המפגש עצמו, וגם ליצור אווירה של שיתופיות אמיתית.

ואולי אחד הדברים שיעזור לנו להתייחס אחרת למפגשים הסינכרוניים הוא שינוי סמנטי- במקום לומר הרצאות סינכרוניות, שמעצם טבען מכוונות לחד כיווניות של מרצה לקבוצת לומדים הייתי ממליצה להשתמש בשם מפגשי למידה סינכרוניים - ואז הכיוון הופך להיות

אני בטוחה שככל שיעבור הזמן ונמשיך להתמודד עם הניסיון ללמד באופן סינכרוני בדרכים אחרות - נמצא עוד ועד פתרונות יצירתיים על מנת "לחוש" את התלמידים שאיננו רואים אותם. מזמינה אתכם לשתף אותי באמצעות התגובות בבלוג הזה בניסיונות ובתובנות שלכם.

תובנות על סביבות למידה וירטואליות, שיתופיות אבות ובנים

זמן רב שלא נכנסתי לבלוג הזה ולא פרסמתי כלום. יש לכך סיבות רבות, שלא אפרט, אך בכל זאת בער בעצמותי לפרסם את הפוסט הזה העוסק בתובנות שהתבשלו במוחי מזה זמן רב בנושא ניהול וארגון הידע בסביבות לימוד וירטואליות.

בחלומי האוטופי, כל מורה מנהל את הסביבה הווירטואלית של ההוראה שלו בדיוק כפי שהוא מנהל את חדר הכיתה הפיזי. הוא מעלה חומרים משיעור לשיעור, מנהל פורומים וירטואליים ומשתף את עמיתיו בחומרים של הכיתה הווירטואלית שלו. לא משנה באיזו סביבה ווירטואלית הוא עובד, האם זוהי סביבת TOP, MOODLE, GOOGLE SITES או כל סביבה אחרת. במוקדם או במאוחר עולה השאלה איך לנהל את הסביבות הללו.

ניהול הסביבה הראשונית הוא אמנם הקשה ביותר, מכיוון שזו הפעם הראשונה שיש להעלות פיזית את כל החומרים לרשת, ולהחליט על צורת ארגון החומרים, אך במובנים רבים, הוא גם הניהול הקל ביותר. אין חומרים משנים עברו שיש התלבטות לגביהם האם להשאירם או לא, אין את רצף ההוראה-למידה שנשאר מהעבר, מאחר והחומרים מועלים בהתאם לקצב ההתקדמות של הכיתה המסוימת, ובכלל, אין צורך משמעותי לעשות "סדר" בסביבה.

אך, בשנים הבאות, בגלל שכבר נוצרה סביבה עשירה בחומרים ובגלל שאנחנו מלמדים את אותם הנושאים בכיתות שונות רובנו נוטים להעתיק את הסביבה הווירטואלית הקיימת, ולשכפלה כמספר הכיתות. העתקה זו יוצרת מספר סוגיות שיש לתת עליהן את הדעת:

א. החומר כולו גלוי ומוכן בסביבה- בניגוד לשנה הראשונה שבה החומרים נוספו בהתאם לקצב ההתקדמות , בסביבה  המועתקת מראשית השנה ועד סופה נמצאים כל החומרים. יש לכך יתרונות רבים, אך זה גם יוצר עומס קוגנטיבי, בפרט בסביבות שמאפשרות תצוגה לינארית. נכון שניתן להתגבר על הקושי הזה באמצעות "סגירת עיניים" (בסביבת המודל)   או באמצעות הסתרת תיקיות (בסביבת טופ) אך הדבר דורש תחזוקה שוטפת כמעט יומיומית, בהתאם לקצב ההתקדמות השונה של כל כיתה. מאחר וניהול הסביבה הווירטואלית בא בנוסף (ולא במקום) לניהול הכיתה הפיזית, נדמה לי שלא נכון ולא אנושי לבקש מהמורים לקיים את התחזוקה השוטפת הזאת.

ב. הסביבה הופכת למחסן חומרים לא מסודר - מאחר והסביבה מועתקת משנה לשנה, ויש רצון בקרב המורים להוסיף חומרים או לחדשם, נוצר מחסן חומרים גדול, ולעתים מבולגן מאד, בסביבות הווירטואליות הללו.  לכל נושא יש מספר רב של קישורים, קבצים,  לעתים הקבצים נמצאים ביותר ממקום אחד או ביותר תיקייה אחת והדבר מקשה על ההתנהלות הן של התלמידים והן של המורים. היתרון הגדול הוא בכך שיש כבר מקום אחד מרכזי שנמצאים בו כל החומרים, אך יש כל שנה מחדש לעשות סדר בסביבה, להחליט על מה לוותר ולמחוק בכלל מהסביבה, מה רצוי שיישאר בסביבה אך לא יהיה גלוי לתלמידים ולכן יש "לסגור את העיניים" או "להסתיר את החומרים". בדיוק כפי שיש לעשות סדר בארון הבגדים, להעביר קיץ וחורף ולהוציא בגדים שלא משתמשים בהם יותר, כך יש לנהל את מאגר הידע באופן שוטף וקבוע. וגם משימה זו דורשת זמן והתגייסות מן המורים.

ג. האם לבנות סביבות אב ובנים או האם ליצור סביבת "אב טיפוס" שממנה מעתיקים לסביבות עצמאיות את החומרים? שאלה זו העסיקה אותנו רבות בהיבט של מספר מורים שמלמדים את אותו תחום דעת בכיתות שונות באותו ביה"ס (או מספר מרצים שמלמדים את אותה ההשתלמות בבתי ספר שונים). מאד נוח לחברי הצוות שיש סביבת אב אחת, שכל החומרים מוכנסים אליה ו"יורדים" באופן אוטומטי לסביבות הבנים. סביבת אב גם יוצרת שיתופיות מעצם העובדה שכל המורים מזינים יחד את אותה הסביבה, וכך נחשפים זה לחומרים של זה.  יחד עם זאת מנסיוני גיליתי, שסביבת אב יוצרת גם קשיים רבים. מטבעם האנושי של בני האדם, יש לעתים ביקורת על החומרים שמעלים מורים אחרים. יש רצון לקיים רצף מסוים שברור למורה אחד, אך לא מקובל על המורה השני. ארגון המידע שונה בין בני האדם, וגם כשמחליטים יחד על עקרונות הארגון והניהול לא תמיד הם נשמרים לאורך זמן. קשה גם בלחץ העבודה היומיומי לקיים כל פעם פגישות בנושא ארגון המידע בסביבה הווירטואלית.

המסקנה שלי היא, שעדיף לאפשר שכפול של סביבת האב וניהול עצמאי של כל אחד מהבנים. זה דורש שכל אחד מהמורים יקבל זכות להעתיק את סביבת האב לסביבה שלו, אך החומרים לא יזלגו באופן אוטומטי מסביבת האב לבנים. זה אמנם עלול להקטין את השיתופיות, אבל מניסיוני גיליתי, שכשכולם מזינים חומרים לסביבת האב ונוצרת על כך התרעה אוטומטית בסביבה, המורים נכנסים ולומדים את החומרים שנוספים לסביבה.

כותרת בעיתון: "פרויקט 'מחשב לכל ילד' לא שיפר את ביצועי התלמידים"

הכותרת בעיתון ידיעות אחרונות מיום 9.4.12 שבתה את עיני תוך כדי שיחה טלפונית עם אחת החברות. מיד גזרתי את פיסת העיתון על מנת לקרוא בה בעיון ואף לצטט מתוכה חלקים נרחבים למאמרון זה.

תוצאות מחקר שנערך בפרו, שבה היקף פרויקט מחשב לכל ילד הוא הגדול בעולם, העלו כי מתן המחשבים לילדים לא ממש תרם לביצועים ולהשגים הלימודיים. במסגרת מיזם OLPC שהחל בשנת 2007 נתנים מחשבים ניידים קטנים וזולים מאד לילדים במדינות מתפתחות. המחשבים מותאמים לתנאים הבסיסיים של כפרים וערים במדינות העולם השלישי (עמידות לרטיבות, הטענה ידנית ופעולה על סוללות), כשהמטרה העיקרית היא לאפשר לתלמידים במדינות עניות גישה לאינטרנט, ולספרים דיגיטליים.

מסתבר, שפרו היא אחת מהמדינות בעלות מערכת החינוך הגרועות ביותר בדרום אמריקה, כשרק 13% מבני ה- 7 הגיעו לרמה הנדרשת במתמטיקה ו- 30% לרמה הנדרשת בקריאה.

המחקר נערך על ידי בנק בפיתוח האינטר אמריקאי ועקב אחרי 319 בתי ספר בפרו במשך 15 חודשים. תוצאותיו העלו כי ילדים שקבלו מחשבים ניידים לא הציגו שום שיפור לא במתמטיקה ולא בקריאה, ולא נמצאו ראיות שהנגישות למחשבים העלתה את המוטיבציה ללמידה, או את הזמן שהוקדש לשעורי בית ולקריאה.

עיקר השימוש בניידים הוא להעתקה של הנכתב על הלוח, ובכך הופכים הניידים למחברות. עוד נמצא, שהמורים לא הדריכו את התלמידים כיצד להשתמש במחשבים וללמוד בעזרתם בצורה נכונה יותר. באזורים רבים בפרו אין נגישות לאינטרנט, כך שלא ניתן ללמד את התלמידים כיצד לגלוש.

לעומת זאת, המחשבים הניידים הגדילו את מספר בתי האב בפרו שיש בהם מחשב , ושפרו את היכולות הקוגניטיביות של התלמידים.

המלצות החוקרים הן לשפר באופן משמעותי את הדרכות המורים, ולשנות אצת סביבת הלימוד כך שתתאים למחשבים.

הביקורות כלפי המיזם מתמקדות בכך שהמארגנים כפו סטנדרטים מערביים על ילדי המדינות המתפתחות וכי מארגני המיזם לא ממש הבינו את צרכיהם של התלמידים במדינות אלו. על טענות אלו משיב ניקולס נגרופונטה, הוגה המיזם, שהוא ממליץ להחליף את המילה מחשב נייד במילה חינוך ולזכור שהמיזם שינה את הדרך שבה אנשים מבינים ילדים ותופסים למידה. במקומות מסוימים ילדים מלמדים את הוריהם כיצד לעבוד עם המחשבים.

העיון במאמר הזה מהעיתון, העלה בי שוב מחשבות ישנות שאת רובן אף שתפתי גם כאן, במאמרונים רבים בבלוג זה

( 21 הדברים שיהפכו מיותרים במערכת החינוך ב- 2020, שינון לעומת חשיבה , מאמר: אתגרי מורים בניהול כתה של ניידים). למרות שבמחקרים רבים כבר נמצא ששימוש במחשבים הניידים אינו מעלה את הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטים, ממשיכים חוקרים רבים לשוב ולחקור את הנושא ו"להתאכזב" בכל פעם מחדש. מפליא הדבר, שדווקא הממצא המעיד על שיפור ביכולות הקוגניטיביות של התלמידים לא תפס כותרות ולא גרם להפתעה לטובה אצל החוקרים. ואולי דווקא השיפור ביכולות הקוגניטיביות מסמן את תחילתו של השינוי המשמעותי? שוב ושוב אני חוזרת אל שאלות היסוד מימי הסמינר הרחוקים: מהי למידה? מה צריך תלמיד לעשות על מנת ללמוד? ומה תפקיד המורה?

והשאלה החשובה ביותר: עד מתי ימשיכו מובילים והוגי דיעות לצפות מהטכנולוגיה שתפתור את כל בעיות בית הספר? האם לא התבגרנו ולא למדנו מאום מהעבר? אם המורים אינם מלמדים כראוי, ללא הטכנולוגיה ולא בעזרתה, מדוע שנצפה שהישגי התלמידים ישתפרו? מדוע ממשיכים חוקרים לחפש את המטבע מתחת לפנס? ואולי עצם העובדה שילדים ממדינות העולם השלישי בונים לעצמם עתיד אופטימי יותר, שיאפשר להם להתחרות בכלכלה הגלובלית בצורה שוויונית יותר ומשפרים את נקודת הזינוק ההתחלתית שלהם בעולם תחרותי זה הוא הדבר החשוב במערכות החינוך במאה ה- 21?

ניידים ואיזונים- טכנולוגיה והמוח-תמרורי אזהרה

בכנס מכון מופת ביום רביעי 28.3.12 "במרחק נגיעה" שעסק בשילוב כלים טכנולוגיים בידי התלמידים שמעתי את ד"ר נאוה לויט בן נון מהיחידה למחקר יישומי בחקר המוח שדברה על הקשר שבין חקר המוח, הפסיכולוגיה ההתפתחותית והעולם הדיגיטאלי.

מסתבר, שהמוח האנושי מורכב מאד. זוהי מערכת מורכבת complex systems – והקישוריות במוח היא מסוג של רשת ה"עולם הקטן" – דרושים רק 6 אנשים כדי להגיע לכל העולם. תת פעילות או פעילות יתר באזורים מסוימים תשפיע על אזורים אחרים. כל תפקודי המוח עובדים בסוג של עבודת מוח. מבחינה זו פעילות המוח דומה לדינמיקות חברתיות. ד"ר בן נון המשילה כל אזור כזה במוח ל- HUB - תחנה מרכזית. לטענתה, ברגע שיש חוסר איזון באזורים הללו המערכת הרגשית המושפעת ישירות מהמוח הופכת לבלתי יציבה. חוסר היציבות יוצר בעייתיות. הבדלים בין האנשים נובעים מעוצמות שונות של החיבורים. לדו' תת רגישות או עודף רגישות יש כוונון מוחי שונה.

 ד"ר בן נון התמקדה בדוגמאותיה  באזור מרכז הקשב במוח. מרכז הקשב מורכב משתי מערכות משנה העובדות במקביל, ובאופן מנוגד. מצד אחד, רשת "הראדאר"- מערכת סריקה המחפשת גירויים שרלוונטיים לאורגניזם ומצד שני - רשת המיקוד והפוקוסים שמטרתה להתמקד על גירוי אחד ולהיות עליו הרבה זמן. בין שתי הרשתות הללו יש תחרות. מעליהן, נמצאת רשת נוספת - רשת הבקרה שמחליטה מתי יש להיות במצב של ראדאר ומתי צריך להיות במצב של מיקוד ופוקוס. בעולם המודרני רשת הפוקוס לא מקבלת מספיק זמן וגם רשת הבקרה לא מקבלת מספיק זמן. רשתות קשב נבנות ולוקח להן זמן להבנות. הצרכים הבסיסים שלנו נקבעים ע"י רשת התגמול- רשת שמאפיינת אנשים מכורים מאד. הצרכים שלנו מאד מושפעים ממנה. ד"ר בן נון מציעה לנוכחים לחשוב על עצמם בזמן שנכנסת הודעת טקסט בזמן שהם נמצאים בנהיגה. כמה איפוק ויסות ושליטה נדרשים מהנהג על מנת שלא להסתכל ולא להציץ ולו לרגע ממי ההודעה. חמלה, אמפטיה ואגרסיה הן תכונות מוחיות נרכשות – אנחנו צריכים לעודד אותן. המערכות של אמפטיה וחמלה מופעלות כשאנחנו מעבירים קשב פנימה אך בעולם המודרני רוב הזמן הקשב שלנו בחוץ, ואז היכולת להיות אמפטים מתפתחת פחות, מאחר ויש פחות זמן לחמלה.

רשת מנוחה לעומת רשת פעולה – רשת מנוחה משתתקת כשהשנייה פועלת. רשת מנוחה חשובה ביותר. גליצים של קשב מתקבלים כשאין תחלופה של רשת מנוחה.

התפתחות המוח הוא תהליך דינאמי ומורכב. זה לא תהליך רק של הבשלה ואפשר לקלקל את תהליך ההתפתחות. חשוב להבין איך ממשיכים לבנות את המוח כך שלא יתפרק אחרי גיל 20-30. מחקרים מלמדים שיש נסיגה של האיזון בין כל האזורים במוח בגיל ההתבגרות על מנת לאפשר את הקפיצה שבאה אחר-כך. בגיל ההתבגרות התזמורת המנגנת היטב בין האזורים השונים במוח מתפרקת, כדי להסתנכרן יותר מאוחר.

תפקיד האינטראקציה משמעותי ביותר כדי להתפתח. פסיכולוגים מדברים כבר שנים על אינטראקציה מווסתת עם מבוגרים בגיל הצעיר. מסתבר, שהמוח הוא פלסטי – גמיש וניתן לכיוונון! אפשר להשפיע עליו שייבנה בצורה טובה יותר. אינטראקציה היא גורם מכוונן. טיפוח מיומנויות של קשב וויסות רגשי – אפשר לאמן לזה. ויסות רגשי מתייחס גם ליכולת לדחות סיפוקים לא לתת כל הזמן רק את הרגשות הנעימים. אלו דברים שתורמים ליציבות רגשית.

לסביבה המתוקשבת יש סכנה לנוון את המוח, להזניח את מערכות החושים והתנועה, לצמצם את ההזדמנויות לאינטראקציה בין האזורים השונים במוח. לסביבה דיגיטאלית יש סכנה של התמכרות למסכים, האם אנחנו עוזרים למערכת הקשב להתפתח, מה עם המערכת הרגשית? האם אנחנו עוזרים להקמת צוותים מוחיים בריאים?

כשמכניסים תקשוב לבי"ס יש להגביר גם פעילות גופנית, להכניס תוכניות של טיפוח מכוון ואקטיבי של מיומנויות קשב, ויסות רגשי מיומנויות חברתיות.

אני מוכרחה לומר שתמרורי האזהרה שד"ר בן נון שמה בפנינו חשובים מאין כמותם. אני חושבת שיש מקום לחשוב על האיזונים בחיי הילדים ולשמור על פרופורציות. צריך שיהיו לילדים ניידים בשיעורים, צריך לאפשר למידה שיתופית ומשמעותית בזמן בית הספר אך יחד עם זאת צריך לשמור על איזונים. לדאוג שהתלמידים יתעמלו. לדאוג שיצאו החוצה וישחקו יחד ולא רק באופן וירטואלי. שישוחחו זה עם זה ולא רק באמצעות הרשתות החברתיות והלייקים. שידאו לשלוט ברמות הריגושים שלהם. זוהי משימה מורכבת ביותר אבל היא מוטלת עלינו, המחנכים. זה בדיוק התפקיד שלנו עם הכנסת הטכנולוגיה.

מפגשים סינכרוניים למורי מורים

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מספר ערבים בשבוע מתחברת למחשב הנייד, שמה אוזניות על האוזניים ומיקרופון אל מול הפה, ולומדת או מלמדת. הסיבה היא שהרצאות רבות שלי הן כסטודנטית והן כמרצה הפכו להיות סינכרוניות. השעה הנבחרת היא בדרך כלל שמונה בערב, השעה בא סיימו המורים (ובמיוחד המורות) להכין את ארוחות הערב, להשכיב את הילדים לישון וכו' ובמקום לנפוש מעמל היום, מתחברים ללמוד.

היתרונות של ההרצאה הסינכרונית ברורים לכל: אין צורך לנסוע, להיתקע בפקקים, להגיע ולחפש חנייה. חוסכים כסף (במיוחד כשמחירי הדלק עולים כל הזמן) וחוסכים בזמן! ניתן להתחבר להרצאה מכל מקום מה שמאפשר גם לאנשים רחוקים מאד לשמוע דברים שלולא שודרו באופן סינכרוני סביר היה שלא היו מגיעים לשמוע אותם. יש חשיפה למומחים שבדרך אחרת לא ניתן היה להגיע אליהם

יחד עם זאת ככל שעוברים הימים ואני שומעת עוד הרצאות וגם צריכה להרצות בעצמי אני מוצאת את עצמי תוהה על ההבדל בין הלמידה הסינכרונית לבין ההוראה פנים אל פנים. אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל נדמה לי שנכון לעכשו רובנו "מעתיקים" את הידע שלנו מהעולם הפרונטאלי של הכיתה לרשת, ונותנים הרצאות מלוות שקופיות במפגשים הסינכרוניים. רוב המרצים פחות מדי משתפים את התלמידים, פחות מדי משתמשים בעובדה שכולם מחוברים לרשת וניתן ליצור למידה שיתופית ועבודה ONLINE. "המדיום הוא המסר" אמר מרשל מקלוהן ואני חושבת שטרם פיתחנו לנו את הטכניקות החדשות ללמוד ברשת באופן סינכרוני.

כמרצים המעבירים מפגשים סינכרוניים עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:

1. מה ההבדל בין למידה סינכרונית מרחוק בזמן אמת כשלכל אחד מחשב משלו לבין למידה בכיתה כשלכל אחד מחשב נייד משלו?

2. אילו שינויים פדגוגיים אנו נדרשים לעשות על מנת לתת מענה לעובדה שאיננו רואים את העיניים של התלמידים ואין לנו תחושה שהתלמידים נמצאים אתנו?

3. מהו אורך הזמן המתאים למפגש סינכרוני?

4. האם יש שעות מועדפות להעביר את המפגשים הסינכרוניים?

5. האם יש תכנים שמתאימים יותר להעברה סינכרונית וכאלו שפחות?

אני מזמינה את כל בעלי הניסיון להקים פורום לחשיבה על הנושא. אשמח להשתתף בפורום כזה.