בהמשך לפוסט שפרסמתי כאן בחודש מרץ השנה, שעסק במפגשים סינכרוניים למורי מורים השבוע נכחתי כתלמידה במפגש סינכרוני שנתן תחושה אחרת מאשר הרצאות מלוות בשקופיות.
במפגש נתבקשנו לכתוב בשיתוף על הלוח הלבן את התובנות שלנו, נשאלנו הרבה שאלות רב ברירתיות שהופנו אלינו והתוצאות שהתקבלו שותפו אתנו מידית. הועברה לנו רשות הדיבור באמצעות המיקרופון ואפילו התבקשנו לשוטט מעט באינטרנט תוך כדי המפגש הסינכרוני ולחזור עם נתונים ועובדות.
נושא ההפעלה של המשתתפים במפגשים הסינכרוניים הוא קריטי בעיני. אין מבטי עיניים, אין תחושות שמעידות על כך שהתלמידים מקשיבים ונמצאים עם המורה ויש צורך להעביר חיוויים על עירנות והקשבה בדרכים אחרות. הבקשות לסמן V או X תוך כדי המפגש, לענות על שאלות רב ברירתיות, להצביע תוך כדי שיעור ואפילו לעבוד בזמן השיעור - כל אחד במחשב האישי שלו תוך שהוא נדרש להציג את התוצר עליו עבד בפני כל המשתתפים בתום המפגש - הן חלק מהדרכים שאני מתחילה לזהות כפדגוגיה אחרת במפגשים סינכרוניים.
גודל הקבוצה בלמידה סינכרונית הוא משמעותי ביותר. על מנת שלא תהיה תחושה של "טלוויזיה משודרת" (את זה ניתן לשמוע בהקלטה שתועלה ליוטיוב וכל אחד יקשיב לה בזמנו החופשי) אני חושבת שיש להגביל את מספר המשתתפים במפגש ל- 20. בקבוצה כזו יש אפשרות לתת לכל משתתף את זכות הדיבור בתורו, להספיק להתייחס למה שאנשים כותבים בצ'ט בזמן המפגש עצמו, וגם ליצור אווירה של שיתופיות אמיתית.
ואולי אחד הדברים שיעזור לנו להתייחס אחרת למפגשים הסינכרוניים הוא שינוי סמנטי- במקום לומר הרצאות סינכרוניות, שמעצם טבען מכוונות לחד כיווניות של מרצה לקבוצת לומדים הייתי ממליצה להשתמש בשם מפגשי למידה סינכרוניים - ואז הכיוון הופך להיות
אני בטוחה שככל שיעבור הזמן ונמשיך להתמודד עם הניסיון ללמד באופן סינכרוני בדרכים אחרות - נמצא עוד ועד פתרונות יצירתיים על מנת "לחוש" את התלמידים שאיננו רואים אותם. מזמינה אתכם לשתף אותי באמצעות התגובות בבלוג הזה בניסיונות ובתובנות שלכם.
במפגש נתבקשנו לכתוב בשיתוף על הלוח הלבן את התובנות שלנו, נשאלנו הרבה שאלות רב ברירתיות שהופנו אלינו והתוצאות שהתקבלו שותפו אתנו מידית. הועברה לנו רשות הדיבור באמצעות המיקרופון ואפילו התבקשנו לשוטט מעט באינטרנט תוך כדי המפגש הסינכרוני ולחזור עם נתונים ועובדות.
נושא ההפעלה של המשתתפים במפגשים הסינכרוניים הוא קריטי בעיני. אין מבטי עיניים, אין תחושות שמעידות על כך שהתלמידים מקשיבים ונמצאים עם המורה ויש צורך להעביר חיוויים על עירנות והקשבה בדרכים אחרות. הבקשות לסמן V או X תוך כדי המפגש, לענות על שאלות רב ברירתיות, להצביע תוך כדי שיעור ואפילו לעבוד בזמן השיעור - כל אחד במחשב האישי שלו תוך שהוא נדרש להציג את התוצר עליו עבד בפני כל המשתתפים בתום המפגש - הן חלק מהדרכים שאני מתחילה לזהות כפדגוגיה אחרת במפגשים סינכרוניים.
גודל הקבוצה בלמידה סינכרונית הוא משמעותי ביותר. על מנת שלא תהיה תחושה של "טלוויזיה משודרת" (את זה ניתן לשמוע בהקלטה שתועלה ליוטיוב וכל אחד יקשיב לה בזמנו החופשי) אני חושבת שיש להגביל את מספר המשתתפים במפגש ל- 20. בקבוצה כזו יש אפשרות לתת לכל משתתף את זכות הדיבור בתורו, להספיק להתייחס למה שאנשים כותבים בצ'ט בזמן המפגש עצמו, וגם ליצור אווירה של שיתופיות אמיתית.
ואולי אחד הדברים שיעזור לנו להתייחס אחרת למפגשים הסינכרוניים הוא שינוי סמנטי- במקום לומר הרצאות סינכרוניות, שמעצם טבען מכוונות לחד כיווניות של מרצה לקבוצת לומדים הייתי ממליצה להשתמש בשם מפגשי למידה סינכרוניים - ואז הכיוון הופך להיות
אני בטוחה שככל שיעבור הזמן ונמשיך להתמודד עם הניסיון ללמד באופן סינכרוני בדרכים אחרות - נמצא עוד ועד פתרונות יצירתיים על מנת "לחוש" את התלמידים שאיננו רואים אותם. מזמינה אתכם לשתף אותי באמצעות התגובות בבלוג הזה בניסיונות ובתובנות שלכם.
