ניידים ואיזונים- טכנולוגיה והמוח-תמרורי אזהרה

בכנס מכון מופת ביום רביעי 28.3.12 "במרחק נגיעה" שעסק בשילוב כלים טכנולוגיים בידי התלמידים שמעתי את ד"ר נאוה לויט בן נון מהיחידה למחקר יישומי בחקר המוח שדברה על הקשר שבין חקר המוח, הפסיכולוגיה ההתפתחותית והעולם הדיגיטאלי.

מסתבר, שהמוח האנושי מורכב מאד. זוהי מערכת מורכבת complex systems – והקישוריות במוח היא מסוג של רשת ה"עולם הקטן" – דרושים רק 6 אנשים כדי להגיע לכל העולם. תת פעילות או פעילות יתר באזורים מסוימים תשפיע על אזורים אחרים. כל תפקודי המוח עובדים בסוג של עבודת מוח. מבחינה זו פעילות המוח דומה לדינמיקות חברתיות. ד"ר בן נון המשילה כל אזור כזה במוח ל- HUB - תחנה מרכזית. לטענתה, ברגע שיש חוסר איזון באזורים הללו המערכת הרגשית המושפעת ישירות מהמוח הופכת לבלתי יציבה. חוסר היציבות יוצר בעייתיות. הבדלים בין האנשים נובעים מעוצמות שונות של החיבורים. לדו' תת רגישות או עודף רגישות יש כוונון מוחי שונה.

 ד"ר בן נון התמקדה בדוגמאותיה  באזור מרכז הקשב במוח. מרכז הקשב מורכב משתי מערכות משנה העובדות במקביל, ובאופן מנוגד. מצד אחד, רשת "הראדאר"- מערכת סריקה המחפשת גירויים שרלוונטיים לאורגניזם ומצד שני - רשת המיקוד והפוקוסים שמטרתה להתמקד על גירוי אחד ולהיות עליו הרבה זמן. בין שתי הרשתות הללו יש תחרות. מעליהן, נמצאת רשת נוספת - רשת הבקרה שמחליטה מתי יש להיות במצב של ראדאר ומתי צריך להיות במצב של מיקוד ופוקוס. בעולם המודרני רשת הפוקוס לא מקבלת מספיק זמן וגם רשת הבקרה לא מקבלת מספיק זמן. רשתות קשב נבנות ולוקח להן זמן להבנות. הצרכים הבסיסים שלנו נקבעים ע"י רשת התגמול- רשת שמאפיינת אנשים מכורים מאד. הצרכים שלנו מאד מושפעים ממנה. ד"ר בן נון מציעה לנוכחים לחשוב על עצמם בזמן שנכנסת הודעת טקסט בזמן שהם נמצאים בנהיגה. כמה איפוק ויסות ושליטה נדרשים מהנהג על מנת שלא להסתכל ולא להציץ ולו לרגע ממי ההודעה. חמלה, אמפטיה ואגרסיה הן תכונות מוחיות נרכשות – אנחנו צריכים לעודד אותן. המערכות של אמפטיה וחמלה מופעלות כשאנחנו מעבירים קשב פנימה אך בעולם המודרני רוב הזמן הקשב שלנו בחוץ, ואז היכולת להיות אמפטים מתפתחת פחות, מאחר ויש פחות זמן לחמלה.

רשת מנוחה לעומת רשת פעולה – רשת מנוחה משתתקת כשהשנייה פועלת. רשת מנוחה חשובה ביותר. גליצים של קשב מתקבלים כשאין תחלופה של רשת מנוחה.

התפתחות המוח הוא תהליך דינאמי ומורכב. זה לא תהליך רק של הבשלה ואפשר לקלקל את תהליך ההתפתחות. חשוב להבין איך ממשיכים לבנות את המוח כך שלא יתפרק אחרי גיל 20-30. מחקרים מלמדים שיש נסיגה של האיזון בין כל האזורים במוח בגיל ההתבגרות על מנת לאפשר את הקפיצה שבאה אחר-כך. בגיל ההתבגרות התזמורת המנגנת היטב בין האזורים השונים במוח מתפרקת, כדי להסתנכרן יותר מאוחר.

תפקיד האינטראקציה משמעותי ביותר כדי להתפתח. פסיכולוגים מדברים כבר שנים על אינטראקציה מווסתת עם מבוגרים בגיל הצעיר. מסתבר, שהמוח הוא פלסטי – גמיש וניתן לכיוונון! אפשר להשפיע עליו שייבנה בצורה טובה יותר. אינטראקציה היא גורם מכוונן. טיפוח מיומנויות של קשב וויסות רגשי – אפשר לאמן לזה. ויסות רגשי מתייחס גם ליכולת לדחות סיפוקים לא לתת כל הזמן רק את הרגשות הנעימים. אלו דברים שתורמים ליציבות רגשית.

לסביבה המתוקשבת יש סכנה לנוון את המוח, להזניח את מערכות החושים והתנועה, לצמצם את ההזדמנויות לאינטראקציה בין האזורים השונים במוח. לסביבה דיגיטאלית יש סכנה של התמכרות למסכים, האם אנחנו עוזרים למערכת הקשב להתפתח, מה עם המערכת הרגשית? האם אנחנו עוזרים להקמת צוותים מוחיים בריאים?

כשמכניסים תקשוב לבי"ס יש להגביר גם פעילות גופנית, להכניס תוכניות של טיפוח מכוון ואקטיבי של מיומנויות קשב, ויסות רגשי מיומנויות חברתיות.

אני מוכרחה לומר שתמרורי האזהרה שד"ר בן נון שמה בפנינו חשובים מאין כמותם. אני חושבת שיש מקום לחשוב על האיזונים בחיי הילדים ולשמור על פרופורציות. צריך שיהיו לילדים ניידים בשיעורים, צריך לאפשר למידה שיתופית ומשמעותית בזמן בית הספר אך יחד עם זאת צריך לשמור על איזונים. לדאוג שהתלמידים יתעמלו. לדאוג שיצאו החוצה וישחקו יחד ולא רק באופן וירטואלי. שישוחחו זה עם זה ולא רק באמצעות הרשתות החברתיות והלייקים. שידאו לשלוט ברמות הריגושים שלהם. זוהי משימה מורכבת ביותר אבל היא מוטלת עלינו, המחנכים. זה בדיוק התפקיד שלנו עם הכנסת הטכנולוגיה.

מה בתחום סמכותי ואחריותי?

ככל שהשנם עוברות והתוכנית לשילוב ניידים 1:1 מתקדמת, אני מוצאת את עצמי תוהה יותר ויותר מה תפקידי, מה אחריותי, מה בסמכותי ומה לא. הבעיה הזאת מתעוררת אצל מדריכים ומנחים לתקשוב כל הזמן, מאחר ותמיד אנחנו אומרים ומדגישים שתפקידנו אינו רק ללמד את הטכנולוגיה פר-סה. יחד עם זאת, איננו מומחים בתחום דעת מסוים (יש ביננו כאלו שכן) והכובע אתו אנחנו נכנסים לבית הספר אינו כובע תחום הדעת אלא הכובע הטכנולוגי.



גם התואר (title) שאתו אנחנו נכנסים לבי"ס משמעותי. בעבר קראו לנו "מדריכי תקשוב" - הנושא היה תקשוב והא היה לבו של העניין. בהמשך, שונה השם ל"מובילי חדשנות" והפך לכללי יותר , מכיל הבטים של הובלת שינוי והנהגתו והמילים טכנולוגיה ותקשוב לא נאמרו במפורש. בשנים האחרונות מדברים על "מטמיעי תקשוב"- כשהדגש הוא על תהליך ההטמעה של התקשוב - הווה אומר מיומנויות עבודה עם מחשבים. יחד עם זאת, אנחנו מדגישים כל הזמן שלא הכלים הם החשובים אלא תהליכי ההוראה והלמידה וההיבטים הפדגוגים. ואכן ביוזמה עצמית של מספר חברות לעבודה בחרנו את השם "מדריכים לפדגוגיה מקוונת"- כשבעצם לב לבו של העניין היא הפדגוגיה ותהליכי ההוראה והלמידה והאמצעים שאתם אנחנו מתייחסים לפדגוגיה הם הכלים הטכנולוגיים.



אבל אני יודעת שיש מומחים לפדגוגיה והם נכנסים לבי"ס בכובע אחר מכובע הטכנולוגיה, הם אמנם לא מצהירים על עצמם כעל מומחים לפדגוגיה מקוונת אבל זה בדיוק העניין. כשגבי סלומון כתב את מאמרו המפורסם תרבות ההעתק הדבק של מערכת החינוך לגבי כמויות הטכנולוגיה שנכנסות ללא שינוי בדרכי פדגוגיות, הוא צדק כמובן. אי אפשר להלביש על הטכנולוגיה את כל תחלואי המערכת והיא כשלעצמה איננה עושה כל שינוי. המורים שאנחנו נדרשים לעבוד אתם צריכים לעבור שינוי בשלושה מישורים: הראשון- להתידד עם הטכנולוגיה ולהתמקצע בדרך העבודה אתה, השני-לשנות את דרכי ההוראה שלהם והשלישי- לעשות שילוב מושכל ונכון בהתקצעות הטכנולוגית שלהם. וכמובן להיות מקצועיים בתחום הדעת אותו הם מלמדים. האם אני אחראית על תחום הדעת? לא! לשם כך יש מדריכי תחום דעת. האם אני עובדת תמיד בבתי ספר שבהם יש מדריכים בתחום הדעת? לא! יותר ויותר אני מאמינה שראשית על המדריכים כולם לעבוד בשילוב של פדגוגיה מקוונת ואז לשמש כמודלינג
(modeling) למורים עצמם.



הקושי הזה הולך אתי כל הזמן. השאלות על מה אני אחראית מה עלי לקדם, מה בסמכותי ובאחריותי ומה לא, ממשיך להטריד. בסופו של דבר, את ההוראה אנחנו רוצים להשביח והיא זאת שבלבו של העניין. הטכנולוגיה לבדה לא תצליח להשביח את ההוראה. היא תאפשר למורים לשלוט בכלים, להכיר אותם וגם להשתמש בהם בתהליכי ההוראה-למידה. עלי לדאוג שהם ישתמשו בכלים הללו בצורה מושכלת ונכונה בהתאם למטרות ההוראה שלהם ולעקרונות פדגוגיים מבוססי התמקדות בפרט.

כנס הרצליה 2010 טכנולוגיה במערכת החינוך

למרות שהחלטתי להקדיש את הבלוג הזה להיבטים הנוגעים במחשבים ניידים לתלמידים במודל 1:1 אינני יכולה שלא להתייחס לדברי שר החינוך, בכנס הרצליה ביום שלישי 2.2.10

השר התייחס לכך שעד שנת 2015 יש כוונה להפוך את בתי הספר לעתירי טכנולוגיה , כולל למידה באמצעות מחשבים ניידים לתלמידים.בהקשר זה חשוב לציין שבכנס הוצג גם סקר ששאל את התלמידים כיצד צריך להראות בית הספר. הנתון המדהים בעיני היה ש- 77% מהתלמידים חושבים שלכל מורה ולכל תלמיד צריך להיות מחשב נייד.

שר החינוך שרטט חזון לפיו לכל תלמיד יהיה מחשב נייד וכל התכנים יהפכו לתכנים דיגיטאליים. אני אהיה הראשונה שאברך על כך! אני חושבת שחשוב ביותר להכין את התלמידים לחיים במאה העשרים ואחת, ולאפשר להם ליצור תכנים ותוצרים באמצעות המחשב. היה לי מעניין מאד לקרוא את תגובות הכותבים. רובם לא ראו צורך להוסיף טכנולוגיה לבתי הספר והעדיפו לצמצם את גודל הכיתות או לשנות את כוח האדם. אני מאמינה שיש צורך בעוד שינויים רבים, אך שילוב טכנולוגיה בצורה מסיבית מתבקשת מעצם העובדה שאנחנו חיים בדור טכנולוגי.
ממליצה לקרוא הן את הכתבה והן את התגובות.

הפסיכולוגיה שמעבר לטכנולוגיה

בשבוע שעבר, נכחתי בפגישה שזומנה ע"י נציגי הורים לקבלת החלטות בדבר רכישת מחשבים לילדיהם לקראת שנת הלימודים הבאה. לפגישה זומנו גם נציגים של חברה טכנולוגית, שמטעמי אי פרסום, לא אנקוב בשמה. נציגי החברה דברו על טכנולוגיה חדשה:

VDI (Virtual Desktop Infrastruction)

זוהי תשתית טכנולוגית שמתבססת על כך שמערכת ההפעלה והאפליקציות יושבות על מרכז מחשוב המקושר באמצעות הרשת. אני לא בטוחה שאני מסבירה את הפאן הטכנולוגי בדיוק מירבי, אבל לא הוא העיקר כאן. בעקבות הצגת הטכנולוגיה התעוררה השאלה מדוע לקנות לכל תלמיד מחשב נייד? מדוע לא להשתמש בטכנולוגיה זו ובכך להתגבר על מחסומים הקשורים בשרידות של הניידים ( שברים, תקלות, וכו')

ההורים העלו טענות לכאן ולכאן: מצד אחד עמדו בעיות המשקל של נשיאת הניידים, בעיות השרידות של הטלטלה שלהם, בעית ההתמכרות למחשבים הללו שהולכים אתם לכל מקום, בעית ההורדות של התוכנות שאין עליהן שליטה. טענות שעל מנת להתמודד אתן יש לצדד בהחלפת המחשבים לטכנולוגית VDI. מעבר לכך ישנו הפיתוי להחליף את הניידים הכבדים בניידים "רזים" או אפילו בכרטיסי פלאש מסוגים שונים. מצד שני עמדו טיעונים הקשורים לבעלות שתלמידים מרגישים ורוכשים עם הזמן, לגבי הניידים שלהם, לתחושת האחריות שברצוננו לפתח בהם.

הוצעו פתרונות מסוגים שונים: החל בכך שהילד יקבל את הסביבה הוירטואלית רק באמצעות צג שיעמוד על שולחנו בכיתה ובבית הוא ישתמש במחשב נייח שישנו בביתו, וכלה בפתרון של מחשב נייד קל ורזה, המאפשר שליטה מלאה על הורדות ומקטין את ההבטים השליליים של תקלות, שרידות ואפילו התמכרויות.

מושגים נוספים שלמדתי בשיחה היו כשהכוונה היא לעלות הכוללת שלTCO המחשב, מעבר לרכישתו: עלות הכוללת תיקונים, חוזה שירות. עוד למדתי כי תחזוקה לעומת רכישה חד פעמית היא ביחס של 4:1 עולה פי 4 לתחזק מחשבים מאשר לקנות אותם .
וכאן נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה שמעבר לטכנולוגיה: הבטים כמו הקשר שבין התלמיד למחשב, תחושת הבעלות, אינם ניתנים למדידה. יחד עם זאת, אין לזלזל בגורם הכספי שיכול להכריע בין מחשב רזה ללא מערכת הפעלה, לבין מחשב מלא.

מעקפים בכיתה

במהלך הביקור הופנתה תשומת לבי למחשבה על ה"מעקפים" שמבצעים המורים, המצביעים על הבנה טכנולוגית ביחס לאפשרות לנצל באופן מקסימאלי את התנאים הטכנולוגיים הקיימים, תנאים שסובלים מרוחב פס מוגבל ומעומס על השרתים כשתלמידים רבים משתמשים בעת ובעונה אחת ברשת ופותחים את אותם הקבצים. החשיבה של המורים מצביעה על כך שניתן לעקוף קשיים טכנולוגיים באמצעות פדגוגיה נכונה. אחת הדוגמאות למעקף כזה היתה כשהמורה מציגה את המצגת במקרן בזמן השיעור ומבקשת מהתלמידים להיות קשובים אליה, ולא לפתוח את המצגת במחשבים הניידים על מנת לא ליצור עומס מיותר על הרשת האלחוטית. המצגת אמנם נמצאת שם לשירות התלמידים, אך לאו-דווקא בזמן השיעור ולא דווקא כולם בבת אחת. מעקף דומה מבצעת מורה המקרינה סרט במקרן על הלוח, והתלמידים כולם צופים בו.
אני חושבת שמן הראוי שניתן את הדעת על המעקפים הללו, וגם נשקף למורים באמצעות תמלול את מה שהם מבצעים אולי, באופן אינטואיטיבי, כי למדו "על בשרם" שכך נכון לעשות מתוך ניסיון השטח.

בכלל, בעקבות ההשתלמות על החשיבה ברמות הגבוהות, ועל המאטה-חשיבה, הגעתי למסקנה שאנחנו עושים דברים רבים נכון, אבל "חוטאים" בכך, שאיננו משקפים אותם מספיק, איננו מתמללים ואיננו מעבירים אותם משלב החשיבה האינטואיטיבית לשלב החשיבה המתוכננת והרצוייה. אני לוקחת על עצמי לנסות ולתמלל את התופעות בכל פעם שאתקל בהן.