מפגשים סינכרוניים למורי מורים

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מספר ערבים בשבוע מתחברת למחשב הנייד, שמה אוזניות על האוזניים ומיקרופון אל מול הפה, ולומדת או מלמדת. הסיבה היא שהרצאות רבות שלי הן כסטודנטית והן כמרצה הפכו להיות סינכרוניות. השעה הנבחרת היא בדרך כלל שמונה בערב, השעה בא סיימו המורים (ובמיוחד המורות) להכין את ארוחות הערב, להשכיב את הילדים לישון וכו' ובמקום לנפוש מעמל היום, מתחברים ללמוד.

היתרונות של ההרצאה הסינכרונית ברורים לכל: אין צורך לנסוע, להיתקע בפקקים, להגיע ולחפש חנייה. חוסכים כסף (במיוחד כשמחירי הדלק עולים כל הזמן) וחוסכים בזמן! ניתן להתחבר להרצאה מכל מקום מה שמאפשר גם לאנשים רחוקים מאד לשמוע דברים שלולא שודרו באופן סינכרוני סביר היה שלא היו מגיעים לשמוע אותם. יש חשיפה למומחים שבדרך אחרת לא ניתן היה להגיע אליהם

יחד עם זאת ככל שעוברים הימים ואני שומעת עוד הרצאות וגם צריכה להרצות בעצמי אני מוצאת את עצמי תוהה על ההבדל בין הלמידה הסינכרונית לבין ההוראה פנים אל פנים. אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל נדמה לי שנכון לעכשו רובנו "מעתיקים" את הידע שלנו מהעולם הפרונטאלי של הכיתה לרשת, ונותנים הרצאות מלוות שקופיות במפגשים הסינכרוניים. רוב המרצים פחות מדי משתפים את התלמידים, פחות מדי משתמשים בעובדה שכולם מחוברים לרשת וניתן ליצור למידה שיתופית ועבודה ONLINE. "המדיום הוא המסר" אמר מרשל מקלוהן ואני חושבת שטרם פיתחנו לנו את הטכניקות החדשות ללמוד ברשת באופן סינכרוני.

כמרצים המעבירים מפגשים סינכרוניים עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:

1. מה ההבדל בין למידה סינכרונית מרחוק בזמן אמת כשלכל אחד מחשב משלו לבין למידה בכיתה כשלכל אחד מחשב נייד משלו?

2. אילו שינויים פדגוגיים אנו נדרשים לעשות על מנת לתת מענה לעובדה שאיננו רואים את העיניים של התלמידים ואין לנו תחושה שהתלמידים נמצאים אתנו?

3. מהו אורך הזמן המתאים למפגש סינכרוני?

4. האם יש שעות מועדפות להעביר את המפגשים הסינכרוניים?

5. האם יש תכנים שמתאימים יותר להעברה סינכרונית וכאלו שפחות?

אני מזמינה את כל בעלי הניסיון להקים פורום לחשיבה על הנושא. אשמח להשתתף בפורום כזה.

10 סיבות למה כדאי להשתמש בניידים 1:1

חשבתי שכבר קראתי את כל הסיבות למה כדאי להורות וללמוד עם ניידים 1:1, אבל המאמרון הנוכחי של פטי גרייסון הפתיע אותי. פטי מונה 10 סיבות, שחלקן אולי נשמעות בנאליות אבל יחד עם הדוגמאות והקישורים לאתרים השונים יש הרבה מה ללמוד ממנה.
הסיבה הראשונה היא שהתלמידים לומדים להקליד באופן עיוור וכתוצאה מכך שמלאכת הכתיבה הופכת מהירה פשוטה וקלה הם כותבים יותר.
השניה-התלמידים לומדים לחפש במהירות במנועי חיפוש שונים ושומרים את הקישורים החשובים בדף הדיליגו הכיתתי . כך נוצר מאגר גדול של קישורים משותפים.
השלישית- מודעות גלובלית : השימוש בגוגל ארץ מפתח אצל התלמידים את המודעות הגלובלית.
הרביעית - תרגול נוסף. לתרגל באמצעות חוברות ודפים זה משעמם אך כניתן לתרגל באופן אינטראקטיבי עם משוב מידי ועם משחקים התרגול נעשה מעניין יותר.
החמישית-פרבום בלוגים שכולם קוראים ולא רק המורה דבר המגביר את המוטיבציה לכתיבה ומעלה את המודעות לקהל הקוראים.
השישית- יצירת סיפורים דיגיטאליים. פטי מדגים זאת במספר קישורים לאתרים שבהם ניתן ליצור את הסיפורים.
השביעית - למידה שיתופית משמעותית באמצעות גוגל מסמכים ודפי WIKIS
השמינית -למידה בהקשר התלמידים מחוברים לאתר המאפדר להם להשתתף בסקרים, לקרוא בקול רם ולחלוק את הידיעות שלהם עם עוד משתמשים.
התשיעית- קריאה בלתי פוסקת, מאחר וניתן ליים פר ולהתחיל לקרוא בספר חדש באמצעות הניידים.
העשירית-למידה המבוססת על הנעה פנימית.

כשנכנסתי לקישורים שפטי ממליצה עליהם גיליתי אתרים מדהימים שלא ידעתי על קיומם. במיוחד התאהבתי באתר לכתבית סיפורים של storybird שהוא ידידותי מאד וקל לתפעול. עוד אהבתי את היכולת ללמוד לבד כיצד לתפעל את האתר באמצעות הסייר המהיר (quick tour) שגם מלווה בהסבר קולי וגם בהדגמה של תפעול האתר.
אני ממליצה לכולכם להכנס לקישורים במאמר באנגלית ( מצויינים בתכלת) ולהחשף לשפע האפשרויות שפטי מציעה.
מומלץ בחום!

מעל ומעבר

מיומנויות המאה ה- 21?

הלוואי ותלמידנו עם הניידים ידעו לייצר בשיתופיות כזו תוצרים חדשים ומרשימים. למידה במיטבה!

תפיסת התפקיד שלי כמדריכה בעידן הדיגיטאלי

מהו השם המתאים ביותר לתפקידי? ההצעות הרבות ששמעתי במהלך השנים האחרונות גרמו לי להרהר בכך, שלא בכדי אין עדיין שם מוסכם לתפקיד. השם הראשון שקופץ לראש הוא רכזת תקשוב. אך האם שם זה מגדיר נכונה את התפקיד? או אולי השם מדריכה לפדגוגיה מקוונת מתאים יותר? האם יש לכלול בשם גם את המרכיבים של סוכנת שינוי ומובילת חדשנות? ואולי נכון יותר להשתמש בכינוי מובילת חדשנות טכנו-פדגוגית?

הלבטים על שם התפקיד מעידים על המורכבות שבו ועל ההיבטים השונים שהוא כולל. ניסיתי לפרק לעצמי את שלל המרכיבים של התפקיד והגעתי לרשימה ארוכה מאד, שלמרות ניסיוני לצמצמה ולקצרה, נותרה ארוכה באופן מפתיע.

מרכיבי התפקיד:

v הכרות מעמיקה עם כלים טכנולוגיים

o התעדכנות בכלים חדשים.

o יישום של הכלים בשטח

v למידה לאורך החיים

o קריאה עצמית של מאמרים

o השתתפות בהשתלמויות

o הרחבת רפרטואר הכלים וההתנהגויות שלי כמדריכה

o הבנה של תהליכי שינוי

o הבנה עמוקה בפדגוגיה

o צמיחה והתפתחות אישית

v בחינה מעמיקה של אמונות ודיעות

o עצירה לצרכי התבוננות מעמיקה

o חשיבה על – קיום מתמיד של תהליכי רפלקציה עמוקים

o למידה מהצלחות של אחרים

o בקרה עצמית

o תיקון של הרגלים ישנים

o תקשורת בינאישית

אני חושבת שבתפקידי כמדריכה בעידן טכנולוגי עלי להתמיד בשאילת שאלות , תוך שיפור עצמי והתחדשות מתמדת. למרות שאני אמונה על תחום החדרת כלים טכנולוגיים, ברור לי שאי אפשר להסתפק בכך, ויש לשאוף כל הזמן לשינוי ממעלה שניה ושלישית שבהם הכלים הטכנולוגיים משפיעים על הפדגוגיה ויחד מעצבים משהו אחר סינרגי טוב יותר מהקיים. האיזון הזה בין הפדגוגיה לטכנולוגיה מטריד אותי ומבלבל אותי מאד מאחר ולא פעם אני רואה מורים שרכשו את מיומנות השימוש בטכנולוגיה, אך היכולות הפדגוגיות שלהם נמוכות מאד, והטכנולוגיה מעצימה את חוסר הבנתם הפדגוגית. אז כמדריכה לשילוב התקשוב בהוראה באופן מיטבי אני מוצאת את עצמי לא פעם עוסקת הרבה בפדגוגיה ולעיתים פחות בטכנולוגיה. היבט נוסף בו אני טרודה כל הזמן הוא עד כמה אני מקצועית ומה עלי לעשות עוד על מנת לשכלל את מיומנויות ההדרכה שלי ולהפוך למקצוענית יותר.

כמדריכה אני אמונה על יישום תהליכי הוראה למידה באמצעות כלים דיגיטאליים. אני חושבת שלו הייתי צריכה לעבוד היום במודל של "מורה מקוון" היה לי קשה ואולי גם הייתי נכשלת. בעשור האחרון, כל ההשתלמויות שהעברתי היו בסביבה של מחשבים, בין אם אלה מחשבים במעבדה ובין אם אלה מחשבים אישיים. התמונה של מרצה שמגיעה למעבדת המחשבים, מעלה מצגת ולא מפסיקה לדבר טראומטית בעיני. לשם מה לשבת במעבדה עם מסך מול הפנים אם לא מאפשרים ללומדים לגעת במחשב ולעבוד בו? בכל ההשתלמויות שאותן אני מעבירה אני מקפידה מאד על למידה פעילה, על התנסות אישית. באחת ההשתלמויות זכור לי שהצגתי כלי למפות חשיבה , שהכרתי רק באופן כללי, אך יחד עם המשתלמים חקרנו אותו יחד והכרנו את הפונקציות הרבות שהכלי מכיל. אני מאמינה שמדריך המאמין בעצמו ובמקצועיותו מבין שהוא יכול להציג כלי גם אם אינו שולט באופן אבסולוטי בכל הפונקציות שלו. זה חלק מההבנה שהלמידה היא אינסופית וחלק משיתוף המשתלמים באופן אמיתי בהשתלמות. וגם זה חלק מתפקידי כמדריכה: לאפשר, לפתוח פתח, לסקרן, לעודד חקירה עצמית ולמידת עמיתים. על פי עקרונות האנדרגוגיה- הוראת המבוגרים, יש להפוך את המשתלמים לשותפים בקביעת התכנים אותם ילמדו. איך עושים זאת בהשתלמות? בהצגת כלי באופן כללי לדו' ובאפשור של חקירתו לעומק ע"י המשתלמים עצמם. על מנת לעשות זאת יש קודם לשנות את דפוסי החשיבה של המורים ולהבין שהתלמידים הם שותפים לתהליכי הוראה למידה, ולא רק כלי קיבול להכלה של חומרים ומטרות לימודיות שאנחנו מעוניינים להעביר להם.

פוקס (2002) טוענת שהמדריך צריך להיות אדם מתפתח ומפתח, בעל הכשרה ספציפית בהדרכה, ומידה של מוטיבציה להמשיך ללמוד מעצמו ומאחרים. אני מאמינה שמדריך איכותי אינו מפסיק ללמוד לעולם: הוא לומד לא רק כלים חדשנים וטכנולוגיים אלא גם מתעדכן במגמות האחרונות הקיימות בתחום הטכנולוגיה והחינוך, כולל קריאת ספרות , בלוגים עדכניים וכו'. פוקס (שם) ממליצה לכל מדריך לבחון את מידת התאמתו לפני שהוא מתחייב לתפקיד ההדרכה, להתבונן בעצמו ולבחון האם הוא ניחן בידע הדרוש ובמיומנויות הדרושות, האם יש לו את התכונות המתאימות לעבודה עם מורים והאם הוא נהנה לעבוד בצורה אינטימית עם אנשים מבוגרים ביחסי עזרה ותמיכה.

בהמשך להמלצותיה של פוקס, במהלך השנים התחדדה בי התובנה, שדווקא המרכיבים האישיותיים, ולאו דווקא הטכנולוגיים הם המרכיבים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר בתפקיד המדריכה. היכולת להתגמש בהתאם לצרכי השטח, לתת מענה דיפרנציאלי למורים ולמדריכים, לקדם כל אחד מהמקום בו הוא נמצא, אך גם להציב סטנדרטים ברורים של דרישה לאיכות ללא פשרות הם לדעתי המרכיבים החשובים יותר מאשר הכרות עם כלי זה או אחר. הברק בעיניים, הנתינה האינסופית והרצון באמת לצמוח ולהצמיח, אלו לדעתי התכונות הנדרשות ממדריך בעידן דיגיטאלי. הנכונות להתנסות, גם בדברים חדשים ובלתי ידועים שהתוצאות שלהן אינן ברורות מראש, גם הן חלק המאני מאמין שלי.

כותרת בעיתון מעריב: "מקדימים את ישראל, הודו מציגה: מחשב לכל ילד"

הכותרת הזאת, למרות שהיא קטנה ונמצאת בעמוד פנימי מאד במעריב של היום, (שישי 16.9 ע"מ 14) משכה את עיני. גם בפתיח שלה וגם במילים: מחשב לכל ילד. כשקראתי אותה עלתה מפי הקריאה WOW ! מדובר בלא פחות מאשר 6.8 מליון מחשבים ניידים, מספר מוזר קצת בהתחשב בעובדה שמדובר בתלמידים מהיכן הגיע ה- 8. ? ובכל זאת, אלו מספרים עצומים, בלתי נתפסים!

בגוף הכתבה נאמר שבמדינה טמיל נאדו, שהיא, כנראה, עשירה יחסית למדינות הודו האחרות, מתכוונים לחלק תוך 5 שנים מחשבים ניידים לכל תלמידי חטיבות הביניים. העלות הכללית של התוכנית תסתכם בשני מיליארד דולר! אמנם יש ביקורת ציבורית על התוכנית, ויש הטוענים כי בעקבות הפסקות חשמל תכופות ותשתיות רעועות התלמידים יתקשו להשתמש במחשבים בכל זמן שירצו, ולכן חשוב להשקיע בתשתיות טרם יחלקו ניידים לתלמידים.

השאלה של התשתיות והמחשבים מזכירה לי קצת את שאלת הביצה והתרנגולת. מה קודם למה? הרי ברור שללא תשתיות תומכות ורציניות, תוכנית כזו נדונה לכשלון עקב התקלות הטכניות המעכבות והבולמות את השימוש בניידים. מצד שני, ללא נייד לכל תלמיד וללא הקף כזה של פעילות, לא נוצר צורך אמיתי ומשמעותי להשקיע בתשתיות. זאת ועוד, כל השקעה בתשתיות תלויה בנפח הפעילות. ללא פעילות מסיבית של נפחים, קשה לדעת לאילו רחבי פס יש להגיע ומהן התשתיות הנדרשות.

למרות הביקורת הציבורית התשובה של קובעי המדיניות היא כי לא מדובר במותרות אלא "באמצעי שיתן לתלמידים, שרבים מהוריהם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש מחשבים, כלי משמעותי לקידום החינוך שלהם". מהמסופר בכתבה, לא ברור לי האם מדובר במחשבים נישאים על עגלות שנמצאים פיזית רק בבתי הספר או האם התלמידים מקבלים אותם בהשאלה ולוקחים אותם לבתיהם. ובכל זאת התוכנית הזאת מעוררת השתאות, התפעלות ושמץ של קנאה.מעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותה בטמיל נאדו.

כשספרתי לבעלי על הידיעה הוא לא התפלא. הודו היא היום מעצמת תכנות הוא אמר לי. הם בתנופה אדירה של פיתוח התחום הטכנולוגי. מי היה מאמין!

כלים שיתופיים ברשת ופדגוגיה עדכנית- כנס מיט"ל 2011

חזרתי מהכנס עייפה אך מרוצה. נחשפתי לרעיונות חדשים ומעניינים, נפגשתי עם קולגות, הרחבתי ועשרתי את הידע שלי וגם הצלחתי להציג בהצלחה את התובנות שלי על השילוב של כלים שיתופים ברשת ופדגוגיה עדכנית.

אני שמה לב לעובדה, שהבלוג שלי הופך למקום שבו אני לא רק מתעדת מה קורה למורים, אלא גם אני אוספת חומרים הקשורים לפרסומים שלי ולהצגת העבודות שלי , מעין אתר פרטי הקשור לזוויות השונות של עבודתי המקצועית.

לכל מי שלא נכח בכנס, או היה בהרצאות מקבילות אני מצרפת את המצגת .

תלמידים כשותפים למלאכת ההוראה

עמיתתי לעבודה זהבה אפל, מתמחה בשילוב של ניידים 1:1 בחטיבות ביניים כחלק מעבודתה כמדריכה ראשית בתוכנית כתו"ם של מכון דוידסון. בשיחה אתה השבוע למדתי על מהלך מעניין שיזמה עם תלמידים "נאמני מחשב". זהבה החליטה לנסות אסטרטגיה אחרת, לפיה במקום ללמד את המורים לעבוד בתוכנת הקריקטורות toondo היא תלמד את נאמני המחשב את עיקרי הפונקציות בתוכנה ותבקש מהם להעביר את השיעור בכיתה. זהבה הקדישה לכך 45 דקות, במהלכן רכזה את התלמידים, הסבירה להם כיצד לפתוח חשבון, ליצור רקעים ודמויות, לכתוב מלל בעברית ולצלם את מסך הקריקטורות הסופיות כדי לשמור את העבודה. אח"כ שלחה אותם הביתה לחקור את התוכנה לפרטי פרטים ולהכין מערכי שיעור לחבריהם לכיתה, בעזרתם ילמדו את הכלי לשאר התלמידים בכיתה.

הרעיון לא היה לי חדש. כבר במאמר משנת 2009 בשם "כיצד לשלב את התלמידים בתוכניות להטמעת הניידים" הבאתי את רעיונותיה של מרטינז, שמתייחסים לשיתופם האמיתי של התלמידים, גם כמורים, באימוץ הטכנולוגיות. מרטינז מדגישה את הצורך בהקמת קבוצות נאמני מחשב בעלות סמכויות רחבות יותר משאר התלמידים, על מנת לאפשר את שילובם באופן אמיתי ומשמעותי בתהליך. הדרך שזהבה בחרה לשלב את התלמידים מעניינת מאד. הייתם צריכים לראות את עיניה הבורקות מהתלהבות ומגאווה בשעה שספרה לי כיצד העבירו נאמני המחשב את התהליך בכיתתם. אחד מהם הגדיל לעשות והשתמש ביכולות הלוח האינטראקטיבי אותו חילק לשניים. בחלק העליון הציג את הפונקציות ובחלקו התחתון את הקריקטורה הסופית שיצר, כשכל פעם הסביר מה עשה. ילד אחר צילם את עצמו והכניס את תמונתו כחלק מהדמות הקריקטורית אותה יצר. זהבה ספרה לי שלתלמידים היו רעיונות מדהימים ומעוררי השראה ושהיא למדה מהם רבות.

מאחר ואני חושבת שאנחנו כמדריכים לא מספיק לומדים זה מזה ולא מספיק מכירים זה את פועלו של זה בקשתי את רשותה של זהבה והבטחתי לתעד את מהלכה בבלוג שלי. אני קוראת למדריכים ולמורים אחרים לאמץ את רעיון אותו יישמה זהבה עם נאמני המחשב ואת רעיון למידת העמיתים והפצת הידע והשיתוף, אותו יישמתי אני במאמרון זה.