תובנות של נעמי פורת מכתיבה בבלוג

התלבטתי רבות אם לסגור את הבלוג שלי, ולהחליט עם עצמי שלא אפרסם יותר הרהורים, גם אם ממש ידגדג לי באצבעות. מצד שני, קשה לי לוותר על המקום הזה, שמאפשר לי לכתוב ללא צנזורה והגבלות קשות של אקדמיה. אז לאט לאט אני מורידה את כמות המאמרונים שאני כותבת, ומשתדלת לדווח רק על פריצות דרך חדשות , ולא לגעת שוב בנשואים שכבר כתבתי עליהם ונגעתי בהם בצורה זו או אחרת.

בחרתי לשתף אתכם במילות הפרידה והסיכום שנעמי פורת, סטודנטית לתואר שני כותבת עם סגירת הבלוג שלה. אל נעמי התוודעתי בעקבות תגובותיה בבלוג שלי וסיכום כנס מיט"ל 2010 שבו כתבה על תובנותיה מההרצאה שלי בכנס. אני חושבת שכתיבתה מהווה מסמך תיעודי חשוב על היתרונות שבכתיבת בלוג ועל השפעתה של כתיבה זו על גיבוש תפיסת התפקיד ועיצוב הזהות המקצועית.

ייצוג מידע מילולי באופן חזותי

לקראת מפגש מורים עם מחשבים ניידים שאני עורכת מחר, ועוסק בנושא השפה, בחרתי לפתוח ב- WOW. החלטתי להביא את מילות השיר על אליעזר בן יהודה בייצוג חזותי מילולי בתוספת לקישור לשיר המתנגן ברקע. הפתיחה תהיה באמצעות התמונה החזותית של המילים ועליה אשאל שאלות מגרות. אנסה לקבל מהם את התשובה שזה השיר של אליעזר בן יהודה, ואז אפתח את הקישור לשיר. אני מאמינה שפתיחה כזו יוצרת משמעות ומכניסה את הלומדים מיד לאווירה אחרת. ומאחר ולכל לומד יש מחשב נייד אישי, אני מקווה שמיד תשאל השאלה המתבקשת: איך עשית את זה? ואני אוכל להדגים ולהראות וגם לשמוע מהלומדים מה התובנות שלהם לגבי הפעילות.

יום סינכרוני מקוון באנגלית

בשבוע שעבר, ביום שני נכחתי ביום מיוחד במינו. זה היה יום מקוון לתלמידי כיתות ט' באנגלית. תלמידם אלו נשארו בבית ובמשך כל הבוקר עבדו מבתיהם,על עיתון נוער באנגלית. לאורך כל היום היו מוריהם מחוברים אליהם באמצעות מערכת סינכרונית, והתלמידים יכלו לשאול שאלות, להתלבט וגם לשמוע את הסברי המורים לחבריהם.

ההכנות ליום המקוון היו ארוכות וכללו חלוקה של התלמידים לקבוצות שונות מאלו שהם לומדים בהן בכיתה. בכך, נשברה מסגרת הכיתה, מעבר למסגרת המקום והזמן. בנוסף, הותקנה על כל המחשבים הניידים של התלמידים התוכנה לשיעורים סינכרוניים וכל התלמידים עברו הכשרה כיצד משתתפים בשיעור כזה. טרום היום המקוון נערכו ניסויי כלים בבית הספר, כדי להבטיח שביום המקוון יוכלו כל התלמידים להתחבר. צוות האנגלית בבית הספר חבר את הפעילויות לתלמידים, שכללו מצגת פתיחה שכללה שאלות כן / לא על מנת ליצור אינטראקטיביות בזמן המפגש הסינכרוני ופעילויות בפורום.

ואכן, ביום שני בבוקר ההתרגשות היתה רבה. צוות האנגלית בחמ"ל התחבר לאוזניות והחל את הבוקר בבירור מי מהתלמידים נמצא ברשת. ההרצאה נתנה ואחרי כ- 45 דקות התלמידים החלו בפעילות עצמאית, תוך שהם נעזרים בעת הצורך במורים שנשארו מחוברים לארוך כל היום לאוזניות ולמחשב.

במהלך הפקת הלקחים מן היום, עלתה התמונה שלמרות החשש של חלק מהמורים, ההשתלטות על הטכנולוגיה היתה מלאה, וגם אם בתחילת היום היו חששות הם התפוגגו במהלכו. בנוסף, התייחסו המורים לשאלה האם רצוי לערוך יום מקוון שלם במקצוע אחד, והאם לא כדאי היה להשאיר את החלוקה לקבוצות המקוריות ובכך להקל על המורים שלא תמיד דברו עם תלמידים שלמדו בפועל, ולכן לעיתים יכולתם לעזור להם היתה פחותה.

צוות האנגלית דן גם בשאלות על חלוקת הנטל והמעמסה בחיבור החומרים ליום המקוון וכן בשאלה של עבודת הצוות הגבוהה שנדרשת לקראת יום כל כך אינטנסיבי.

החלטות הצוות היו שלהבא, רצוי לחלק יום כזה לשני מקצועות לימוד, או לשני נושאים עיקריים כי תלמיד שמתקשה באנגלית יתקשה להיות מרוכז במשך יום שלם במשימה שכולה אנגלית. כמו כן הוחלט בצוות שלהבא לא תהיה חלוקה מחודשת של הכיתות הפיזיות הקיימות בביה"ס והתלמידים ישארו גם ביום המקוון בחלוקה לפי ההקבצות המקוריות. לקראת הפעם הבאה יהודקו הקשרים בתוך הצוות ותעשה חלוקה ברורה של מטלות בין חברי הצוות.

כל המורים הדגישו את ההתלהבות והלמידה שאפיינו את היום הזה ואת הרצון לחזור על ימיים נוספים כאלה עם תלמידי שכבה אחרת!

יומיים ללא מחשב

בשבועיים האחרונים בחטיבה נודע לי על כך שקיימת מדיניות של יומיים ללא מחשב נייד. עלי להודות בכנות שידעתי על קיומה של מדיניות זו בבתי הספר היסודיים (שבהם בכתה ה' זה שלושה ימים ללא מחשב נייד) אך לא ידעתי על קיומה בחטיבה. ימים ללא מחשב נייד משמעו שבימים אלו התלמידים מגיעים לבית הספר ללא מחשב נייד, מאחר והילקוט כבד מאד והעומס על הגב רב. אחד הימים האלו היה באופן קבוע יום שישי, מאחר וזהו יום קצר ובד"כ יש בו פעילויות חברתיות רבות ואפיון ייחודי בכל אחד מבתי הספר. הימים האחרים משתנים בהתאם לצרכי המערכת.

אני מוכרחה להודות שאכן הדרישה להקל על הסחיבה הגיונית. דרישה דומה קיימת גם לגבי ספרי לימוד אותם סוחבים תלמידים רבים על הגב, ובעקבות דרישות דומות תוקנו אפילו תקנות שונות לגבי אחוז המשקל של הילקוט ביחס למשקל הילד. הדיון בכובד המשקל של התיק קיים לא רק לגבי מחשבים ניידים אלא גם לגבי ספרים. זכורים לי דיונים של הורים ליצור מערכת שעות שבה לא לומדים בכל הספרים והחוברות של אותו מקצוע ביום אחד ואפילו הלוקרים המפורסמים שנכנסו לבתי הספר באו לפתור את בעיות כובד המשקל והסחיבות הלוך ושוב של הספרים. אני זוכרת כמה קשה היה למנהלים ולמורים לארגן מערכת שעות כזו, ואחד ההסדרים שהגיעו עם התלמידים היה שמספיק ספר אחד על כל שולחן, מה שיצר מתיחויות רבות לעיתים קרובות בין התלמידים (מספיק שתלמיד שכח להביא ספר, או חלה ולא הגיע לבי"ס ביום שבו תורו להביא ספר, וחברו לשולחן הלמודים נותר אף הוא ללא ספר, ולמי רושמים חוסר בציוד? ) ואני גם זוכרת תהיות של הורים על כך שקונים חוברות רבות וספרים שלא לומדים בהם, או שלומדים בהם מספר עמודים ודי, וגם על כך שמביאים לבית הספר חוברות וספרים, אך כמעט ולא פותחים אותם בשיעורים. מבחינה זו תלונות ההורים לגבי המחשבים דומות מאד ואינן חדשות.

אך האם באמת התייחסותנו למחשב הנייד היא כאל ספר / חוברת לימוד? אולי התייחסותנו אליו צריכה להיות כאל קלמר, עפרון עט וכו'? וכי יעלה על הדעת להגיע ללא ציוד כתיבה לכיתה? האם מורים היו מסתפקים בעפרון אחד לשני תלמידים? בעט אחת על שולחן? ומה זה אומר על העובדה שקבענו יומיים ללא מחשב? מה מכתיב את מה? האם תוכן השיעור מכתיב את השימוש במחשב? או האם העובדה שהמחשב איננו או ישנו מכתיבה את תוכן השעור? ואם קל כל כך לוותר על המחשב במשך יומיים, מה זה אומר באמת על הטמעתו בתהליכי ההוראה-למידה בכיתה?

כבר לפני שנה כתבתי מאמרון על איך וכיצד לשלב את הניידים בהוראה והתחלתי לדון בסוגיה הזאת, שטרם באה על פתרונה המספק. אולי יהיו אלו דווקא הספרים שנוותר על הבאתם לבית הספר ובכך נקל על משקל הילקוט? אולי יהיו אלה הקלמרים העמוסים לעייפה בטושים, במספר עפרונות ומספר עטים? אולי יגיעו התלמידים עם נייד בתיק, עט ועפרון ומספר מחברות? אינני מתיימרת לטעון שבכל שעור צריך להשתמש במחשב, או בכל פעילות. יחד עם זאת, אני באמת חושבת, שיש צורך לקיים דיון משמעותי ומקיף עם המורים ועם התלמידים על ימים ללא מחשב, על שעות קבועות לשימוש במחשב לעומת שימוש בהתאם לצורך האמיתי שמתעורר ולנסות לגבש יחד דרכים אחרות, יוצאות ממסגרת השעות והמערכת לפתרון סוגיה זו.

תלמידים מקליטים ראיונות באנגלית באמצעות הניידים

בשבוע שעבר בעת שבקרתי בחטיבה נגשה אלי אחת המורות לאנגלית ובעיניים נוצצות מהתרגשות ספרה לי על התנסות חדשה שעשתה בכיתתה עם התלמידים. התלמידים התבקשו לכתוב דו-שיח, להעלות אותו לאתר לצורכי שיתוף והשבחה, ובסופו של התהליך גם להקליט את דו-השיח כחלק מעבודתם. המורה ספרה בגאווה כי אחד התלמידים לימד את חבריו לכיתה כיצד ניתן להקליט ללא מגבלות של דקה אחת בלבד, באמצעות הרשמקול שקיים בחבילת תוכנות מיקרוסופט, ולכן גם לא היה צורך שהמורה תלמד להקליט בעזרת תוכנות אחרות.

על פי עדות המורה התלמידים התפזרו ברחבי בית הספר על מנת שיוכלו להקליט במקום שקט והיא "התרוצצה" ביניהם כדי לעזור ולראות שהכל מתנהל כשורה. בתום ההקלטה, התלמידים העלו את הקבצים לקבוצת דיון, והשיעור אח"כ נפתח בהקשבה למספר דיאלוגים מתוך קבוצת הדיון. ההקשבה כללה התייחסות עמיתים, לא לפני שנערכה בכיתה שיחה על הצורך במתן משוב בונה ומשמעותי מתוך כבוד למבצעים. המורה ציינה בסיפוק רב שהמשובים שהתלמידים נתנו זה לזה היו אמיתיים, מכבדים מוקירים ומאפשרים שיפור ולמידה. בעקבות המשובים הללו, רוב התלמידים תקנו את עבודתם הראשונית והקליטו שוב את הדיאלוג.

אז מה יש לנו כאן? מורה מתלהבת, שמאמינה באמת ביכולת של הניידים להשביח את תהליכי ההוראה והלמידה , מורה שמוכנה להתנסות בדברים חדשים ללא פחד מצד אחד. למידה של תלמידים מתוך הנאה המובילה להנעה ולהתלהבות, התנסות של התלמידים בכלי טכנולוגי חדש שמשרת את הלמידה שלהם ורלוונטיות לחייהם מצד שני. נכון שניתן לקיים תהליכים לימודיים כאלה גם ללא נייד לכל תלמיד, אך אין ספק שהזמינות של הנייד והקלות שבה ניתן להחליט ולהוציא לפועל את תהליכי הלמידה הללו מנגישות את הטכנולוגיה לתלמידים, מכינות אותם טוב יותר לחיים בחברה הפוסט-מודרניסטית ומאפשרות לכל תלמיד להתבטא וללמוד תוך כדי עשייה וחוויה. מה עוד אפשר לבקש?

המהפכה התעשייתית והמהפכה הדיגיטאלית

קן רובינסון (Ken Robinson) מרבה לעסוק בהיבטים של חשיבה יצירתית וחשיבה מסועפת. לטענתו, בתי הספר כפי שהם בנויים היום, מדכאים את החשיבה היצירתית של התלמידים ואת יכולתם לחשוב חשיבה מסועפת ולפתור בעיות מורכבות שבהן אין פתרון בי"ס- הווה אומר פתרון אחד נכון.

לטענתו, הקושי נובע מכך שבתי הספר של היום, שהוקמו בדור הקודם בימי המהפכה התעשייתית וכוונו להשגת מניעים כלכליים של המאה ה- 19, אינם מתאימים יותר. הסרטון הבא, שכולו מצוייר, ומדבר באנגלית ( לא קשה מיד, לא להבהל!!) ממחיש את הבעיה ומעלה את עיקר טיעוניו של קן בנושא.

אני חושבת על הרלוונטיות של הסרטון לכתות 1:1. על היכולת שלנו לאפשר לתלמידים ללמוד אחרת בכיתות אלה ולהשתמש בחשיבה המסועפת שלהם וביכולותיהם היצירתיות באמצעות המחשבים הניידים. זאת כמובן, בתנאי שהמשימות שנתכנן תעודדנה יצירתיות וחשיבה מסועפת. בהקשר זה עולה בי שוב המטפורה של החלוציות על המאפיינים של הנחישות והאמונה בצדקת הדרך שהיא מחייבת.

האם אתם מסכימים עם טענותיו של קן? מה בידינו ומה בשליטתנו?

אתם מוזמנים לצפות בסרטון ולהגיב.

ניידים על עגלות

בשיחותי הרבות עם המורים המלמדים בכיתות של 1:1 עולה שוב ושוב הרעיון של המורים שלתלמידים יהיו מחשבים ניידים, ביחס של מחשב נייד לכל תלמיד, אך שהניידים לא יהיו שייכים להם, לא יבואו עם התלמידים לכיתה ולא יחזרו לבית התלמידים, אלא יהיו סגורים בארונות, או על עגלות, ויכנסו ויצאו מן הכיתה בהתאם לצורך. ולעצמי אני תוהה, האם היו מוכנים שגם המחברת והעיפרון של התלמיד יהיו סגורים בארונות, או יובאו על עגלות לכיתה בהתאם לצורך.

רוב המורים המציעים את הפתרון הזה, מתייחסים לשאלה היפותטית האם היו מחזירים את הגלגל אחורנית ומוותרים על המחשבים הניידים לתלמידים בכיתה. הפתרון שמציעים המורים נובע מהקושי האמיתי, שאין לזלזל בו, של הסחת הדעת של התלמידים ונושא המשמעת בשיעור. כל המורים מסכימים פה אחד שהמחשב הנייד הנמצא על שולחן התלמיד בזמן השיעור מהווה גורם הסחה ופיתוי שקשה לעמוד בפניו. כולם טוענים שהתלמידים עסוקים בדברים שאינם רק למידה בזמן שהמחשב הנייד פתוח בפניהם ועליהם לעבוד על המשימות הניתנות לתלמידים.

נושא רצף העבודה והסחת הדעת, הוא נושא חשוב ורציני שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אני חושבת על עצמי, כסטודנטית באוניברסיטה, שלומדת קבוע עם נייד. הנייד משמש אותי רק להקלדת סיכומי השיעור ישירות למחשב הנייד ( to take notes) , מאחר ולא עולה על דעתי לכתוב את הסיכומים בכתב ידי. אבל אני מוכרחה לציין כי למרות שאני סטודנטית לתואר שלישי , אף אחד מהמרצים באוניברסיטה איננו מתייחס לעובדה הפשוטה, שאחוז גבוה מאד מהסטודנטים בשיעור אוחז בידיו מחשב נייד בזמן השיעור. כל השיעורים מתנהלים בשיטת ההוראה הפרונטלית, במהלכם משולב לעתים דיון עם מספר סטודנטים פעילים ובכולם, המרצה במרכז. חלק מן המרצים משתמשים במצגות לצרכי השיעור, מה שאנו נוהגים לכנות "מודל מורה מקוון".

אני סורקת במחשבותיי את שלל פעילותיי בנייד במהלך השעור באוניברסיטה. אני מוכרחה להודות שאני מוצאת את עצמי לא פעם בודקת מיילים, נכנסת לאתר הקורס ומורידה את המצגת שהמורה מעבירה בעזרתה את השיעור ועוד. בהקשר זה שמעתי משרון גרינברג מרשת אורט, שהיום מקובל לדבר על קשב מבוזר, קשב לזמן מוגבל וקצר, שגורם לאנשים לעשות מספר דברים במקביל, "להכנס" ו"לצאת" מהשיעור בהתאם לעניין ולרצון. אבל עיקר הבעיה לדעתי נעוצה בעובדה, שהמורה ממשיכה ללמד כאילו ואין לי מחשב נייד בכיתה, כאילו מאומה לא השתנה.

ואני רואה תמונה נוספת לנגד עיני. במסגרת עבודה שעלינו להגיש לשיעור, יושבים שלושה סטודנטים (ואני ביניהם) סביב מחשב נייד של אחד מהם, מתייחסים למצגת הסופית, לקראת הפרזנטציה, (שגם היא נבנתה בעיקר בעבודה שיתופית מרחוק ותקשורת מיילים) מוסיפים שקפים, משנים את סדרם, כותבים תוך כדי כך דף הפעלה לסטודנטים - וכולם שקועים בעבודתם. אף אחד מהם אינו מוסת באמצעות המחשב הנייד לפעילות אחרת.

המסקנה המתבקשת מאליה היא, שאין לחפש פתרונות קלים נוסח מחשבים ניידים על עגלות או סגורים בארונות שנכנסים ויוצאים בהתאם לצורך של המורה. המחשבים הניידים צריכים להיות זמינים ללמידה כל הזמן, והתלמידים צריכים להשתמש בהם לצרכי כתיבה, יצירה ועיבוד מידע משמעותי. הפתרון יבוא רק משינוי דרכי ההוראה והלמידה ומשינוי הפרופורציות בין למידה סבילה בשיעור ללמידה פעילה! רק ממעבר אמיתי, מלמידת שינון ללמידה הבנייתית, מלמידה מסורתית ללמידה קונסטרוקטיביסטית. אינני אומרת שיש לבטל לחלוטין את ההוראה המסורתית, אך יש לשנות את הפרופורציות בין זמן העבודה העצמית של התלמיד לבין זמן ההוראה של המורה, וכל זאת בכיתה! שינוי כזה, יאפשר לתלמידים ללמוד באמצעות המחשבים הניידים ולהמעיט את הסחות הדעת, ולא יוביל את המורים לנעול את הניידים הרחק מידי התלמידים.