מחשבים ניידים- בועדת החינוך של הכנסת

ביום שלישי שעבר, 19.1.2010 התכנסה ועדת החינוך לדון בסוגית המחשבים הניידים בגני תקווה. קדם למהלך פניה למנכ"ל משרד החינוך, שהשיב תשובה מנומקת ומלומדה בנושא והביע את תמיחכתו בתוכנית. יחד עם זאת, קבוצת הורים, שאינם מעונינים שהתוכנית תמשיך במתכונתה הנוכחית, פנו בשאילתה לחברי הכנסת ובקשו דיון בסוגייה. מאחר ולא נכחתי בדיון, אינני יכולה להביא דברים מדוייקים בשם אומרם, ולכן כל שנותר לי הוא לקשר לכתבה בעיתון דה-מרקר שהתפרסמה אמש. הדבר הראשון שתפס את עיני בכתבה היתה הכותרת הפרובוקטיבית שבה בחר העיתונאי למשוך את קוראיו להתחיל ולקרוא את בכתבה. כותרת שמעוותת את המציאות, מאחר וההורים היו אלו שבחרו עבור ילדיהם ללמוד ללא מחשבים ניידים מטעמים שונים.

אני מוכרחה לציין, שכשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים לא תארנו לעצמנו שעיקר הקושי בתוכנית יגיע מצד ההורים. חששנו הרבה יותר מהמורים, אלה שצריכים לשנות את דרכי ההוראה שלהם, אלה שצריכים להשקיע עוד עבודה, לפתח חומרים חדשים ולהיות חלוצים בפדגוגיה חדשנית. לא תארנו לעצמנו שנצטרך לטפל בהורים שחוששים שילדיהם ישכחו לכתוב בעפרון, שלא יבינו את היתרון שבמחשב הנייד ושיעדיפו שילידהם ימשיכו וילמדו בשיטות המסורתיות בהן הם עצמם למדו עשרים שנה קודם לכן.

דבר נוסף שלא הבנו עד הסוף, למרות שתמיד דברנו עליו הוא רמת השקיפות המלאה שתוכנית כזו מזמנת. שקיפות שמאפשרת בעצם מעקב אמיתי מקרוב אחרי תהליכי ההוראה והלמידה שהתלמידים עוברים בכיתה. שקיפות שבה כל הורה שחושב שהוא יכול להיות מורה, בטוח שהוא יודע כיצד צריך ללמד את הנושא. וההורים מתערבים לא רק באיך אלא גם במה ובמהות הפדגוגיה.

בהקשר זה, חשבתי לעצמי השבוע, שהמאה העשרים ואחת בוודאי תתאפיין במעקב צמוד מאד אחרי כל פעילות שנעשה: כריית נתונים מכרטיסי האשרי שילמדו על הרגלי הקניות שלנו, מעקב ציוני משמעת שעוברים ישירות להורים, מעקב אחרי המקומות שבהם אנחנו מבקרים באמצעות הGPS שנמצא בפלאפונים שלנו. לא בכדי תוכנית כמו "האח הגדול" הופכת להיות הדבר החם הבא. היא הקרקע עליו צומחת התרבות של המאה הזו. תרבות בה הפרטי והציבורי מטשטש, לא ברור מה משחק ומה אמת, והעובדה שמצלמות עוקבות אחרי דיירי האח הגדול 24 שעות ביממה, היא רק הפרומו למה שיקרה לכולנו בהמשך המאה הנוכחית. כחברה נצטרך להגדיר לעצמנו מחדש את האתיקה של מה מותר ומה אסור, מה פרטי ומה ציבורי. לשקיפות מסתבר, יש שני צדדים.

אכן אתגרים גדולים עומדים בפנינו במאה הנוכחית. כמי שמתנסה בתוכנית זו השנה הרביעית אני בטוחה שעוד נכונו לנו הפתעות רבות ותובנות שמתקבלות רק תוך כדי העשייה.

באמת פותחים את דלתות הכיתה

אחד הנושאים שמרבים לדבר בהם בעניין המחשבים היא השקיפות, והעובדה שברגע שהחומר עולה לאוויר הוא נגיש לכולם. חדרי הכיתות שהיו סגורים בעבר, נפתחים לרווחה, לעיתים, בשלב שבו המורים עדיין אינם מודעים עד הסוף למשמעות של פתיחת החדרים. השבוע הופנתה תשומת לבי למכתב שכותב אחד ההורים, שעוקב אחרי הפעילות המתנהלת בקמפוס. במכתב מפנה ההורה את תשומת לב המורים לעובדה, שהתלמידים מעלים את התוצרים לקבוצת הדיון, אך לא כולם זוכים להתייחסות אישית וספציפית של המורה. עובדה שכשלעצמה נראית הגיונית ביותר, אם חושבים על כך ששלושים ושמונה תלמידים מעלים את התוצרים שלהם, והמורה צריך לבדוק ולהתייחס אליהם אחד אחד. זהו ללא ספק אחד המחסומים המשמעותיים ביותר בהיבט המורה, מבחינת כמויות הזמן הנדרשות ממנו לתת משוב אישי לכל תלמיד. אבל גם אם יילמדו המורים טכניקות כיצד להתייחס לתוצרי תלמידים בצורה מכלילה, וגם אם ייכתבו זאת, עדיין יש מקום לשוחח עם המורים על סיכום קבוצות הדיון ועל הדרך הרלוונטית לשיקוף העובדה שהמורה בדק והתייחס לעבודות, גם אם לא נתן משוב אישי לכל תלמיד. בסוף כל נושא יש מקום לכתוב את סיכום הדיון, את העקרונות המרכזים שעולים מקריאת החומרים ומלימוד העצמי של התלמידים. וכמובן שהמורה צריך להבהיר מה נכון, אילו עובדות התלמידים צריכים לדעת מה בגדר חובה ומה בגדר רשות.

צריך לזכור שכשפותחים את דלתות הכיתה, להורים יש נגישות לחומרים ויש להם הערות פדגוגיות שכדאי לקחת בחשבון וללמוד מהן. למרות שמורים מאד מאויימים מהעובדה שההורים רואים ומאירים נקודות, אני חושבת שזו בדיוק הנקודה להתפתחות המקצועית ולצמיחה של המורה. העובדה שמישהו משקף דברים מהצד, שהמורה שנמצא בתוך התהליך אולי אינו מודע להם, או מורגל בהם ולכן לא מקדיש לכך חשיבה רבה, מאפשר למורה לחשוב שוב על שגרת ההוראה שלו.

ומכיוון ההנהלה, השקיפות הזו מעלה נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון: הבדלים בין המורים מבחינת דרכי ההוראה, שיטות ההוראה, רצינות ההשקעה. כשהכל חשוף, ניתנת בידי המנהל, ההורים והתלמידים יכולת ההשוואה. יכולת זו כדאי שתהייה מנוצלת גם היא לצורך למידת עמיתים והתפתחות מקצועית.