יום רביעי, 11 בפברואר 2009

האם הרפלקציה היא טבעית להתפתחות המקצועית של המורים?

במאמרו מיום 4.2.09 הרהורים על רפלקציה מתייחס ג'יי הורוביץ למושג הרפלקציה ומביא את דיעותיהם של אלן קאן ודיוויד אנדרו ביחס לרפלקציה. במאמר מצוטט גם מרטין וולר שטוען שסטודנטים לומדים מהר מאד את כללי המשחק בנוגע לרפלקציה וכותבים שהם יכלו לעשות מספר דברים אחרת כדי "לרצות " את המורים ולנגן במוזיקה שמתאימה לאוזניהם.

הקביעות הללו, וכן העובדה שיש אנשים שהחשיבה הרפלקטיבית קשה להם מאד גרמו לי להרהר שוב בנושא. כשלעצמי, אני מאמינה שחשיבה רפלקטיבית ובחינה של מה ניתן היה לעשות אחרת ואיך לנסות ולשנות לפעם הבאה הם מעמודי התווך של ההתפתחות המקצועית. אני חושבת שהדברים אינם קורים מעצמם, ואכן יש מקום לעורר את הצורך ולגרום למורים לחשוב על ההוראה שהם מבצעים. בפרוייקט הניידים חלק מהחשיבה הרפלקטיבית הזאת נעשה בשיחות מליאה במפגשי מורים בהשתלמות, או בהדרכות אישיות. אני כמדריכה מעודדת מאד מורים לנתח את השיקולים שהביאו אותם לפעול כפי שפעלו, לבחור אתר זה או אחר לחשיפה ובכלל, לשקף לעצמם ולאחרים את השיקולים הפדגוגיים ואת הרציונאל שהביא אותם לפעול בדרך שבחרו.

לטעמי, יש סיטואציות שמזמנות יותר חשיבה רפלקטיבית וישנן כאלה שמזמנות פחות. מכיוון שהדרך לשילוב הניידים בהוראה ובלמידה לא ממש סלולה וברורה ואין עדיין את התורה הסדורה של איך כמה ומתי לשלב את הניידים, זוהי סיטואציה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית. כשהתחלתי את הבלוג הזה לפני כשנתיים בערך, לא תארתי לעצמי עד כמה אעסוק בחשיבה רפלקטיבית על תהליכי ההדרכה שלי. לדוגמא, מצאתי את עצמי מתחייבת מעל גבי הבלוג לנסות משהו עם המורים, ללמד תוכנה מסויימת או לנסות ולהפעיל עם התלמידים פעילות כלשהי, ועצם הכתיבה על כך בבלוג יצרה אצלי מחויבות גדולה ורצון גבוה "לפרוע את השטר" ולממש הלכה למעשה את הרהורי בבלוג. ואכן, ראיתי שכשהתחייבתי - בצעתי.

יתרה מכך, מצאתי את עצמי פעמים רבות דנה ביני לביני מה מתאים להיכלל במאמרונים ומה לא, מה אפשר ומותר לכתוב ומה רצוי אולי להצניע. עסקתי פעמים רבות בשאלה איך לכתוב כדי לשקף את המציאות ולהיות נאמנה לאמת מצד אחד, אבל לא לחשוף יותר מדי פרטים רגישים ואישיים על המורים אותם אני מדריכה מצד שני. מצאתי את עצמי עסוקה מאד בקריאה של מאמרונים בבלוגים של אחרים ובקריאה מקצועית בכלל, כדי להעשיר את הבלוג במידע עדכני ומשמעותי. עצם העובדה שהדברים מתפרסמים ברשת, ויש להם קוראים אמיתיים, גורמת לי לאחריות מקצועית ולזהירות רבה בכל מה שאני מפרסמת. הייתי מאד רוצה לראות עוד מורים כותבים בלוגים מקצועיים, מכיוון שאני מאמינה שעצם הכתיבה הזאת, ולא למגירה, אלא לכלל ציבור הקוראים גורמת להתפתחות מקצועית כשלעצמה. אינני בטוחה שהייתי מגיעה לכל אלה לולא לקחתי על עצמי את המחויבות לכתוב בבלוג, באמת מתוך רצון לתעד תהליכים משמעותיים בחוויה המיוחדת של שילוב ניידים בהוראה. קבעתי לעצמי כללים: לא לכתוב באופן כללי על שילוב התקשוב בהוראה-למידה, או בכלל על מחשבים בחינוך, אלא להמקד כל הזמן במקומו של המחשב הנייד בהוראה ובלמידה. אני יודעת שאני מנסה להצמד לכללים הללו שקבעתי לעצמי. אני משתדלת מאד לכתוב לפחות שלושה פוסטים בחודש. כל אלו לדעתי, גורמים לי אישית להתפתח מקצועית, ואני מאמינה שגם למורים שקוראים את הבלוג הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.

תגובה 1:

יענקל אמר/ה...

עבור אלה מאיתנו שהכתיבה האישית/ציבורית שבבלוג באה יחסית בקלות (ומי שקורא את המילים שמופיעות על הצג איננו יודע כמה מילים אחרות נמחקו, כמה פעמים גירסאות שונו, כמה מאמרונים נשארים במגירה) קשה לפעמים להבין שזה קשה עבור אחרים. אבל אנחנו גם יודעים שאותם אחרים מגבילים את ההתפתחות המקצועית של עצמם בכך שהם אינם מצליחים להחצין את ההרהורים שלהם, אינם מאפשרים להרהורים האלה להתמודד בבמה ציבורית.

זאת ועוד: הרפלקציה בבלוג איננה רק "התפתחות מקצועית" אישית. יש בה גם היכולת לדרבן חשיבה קבוצתית. גם כאשר המאמרון נשאר יתום, ללא תגובה בבלוג, הוא מהווה גרעין שסביבו אחרים מהרהרים ובהמשך משביחים את העבודה שלכם בשטח.

את בוודאי צודקת שעצם הפרסום בבלוג מהווה הצהרת כוונות שלנו לעצמנו - קבלת אחראיות שהפומביות איננה מאפשרת לנו לברוח ממנה.

ביקשת לשמוע את דעתנו. אוכל רק להשמיע את דעתי: אנא, המשיכי.