הפעם אחרוג ממנהגי, לא לפרסם בבלוג שלי דברים שאינם קשורים לדילמות העוסקות במחשבים הניידים. החריגה הפעם היא בעקבות צפיה בסרט "יומני החופש" או באנגלית Freedom Writers .
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, של מורה בתיכון ווילסון, בלונג ביץ שבקליפורניה. הוא עוסק בסוגיות מהותיות בחינוך, באמונה של מורים בכוחם של תלמידים ללמוד, בנכונות של המורים להלחם עבור התלמידים לשהם, גם אם דרכם קוראת תיגר על ביוקרטיה ועל סטנדרטים מקובלים. זה איננו הסרט הראשון שעוסק במורים מזן אחר- הוא חלק מסדרה ארוכה של סרטים כגון: ללכת שבי אחריו, שירת המקהלה, ספורו של ג'ורג' אקנה, וכו'. כל הסרטים מבוססים על מורים משוגעים לדבר, שאינם נכנעים למוסכמות, שמאמינים בחינוך כשליחות, ומצליחים למרות הכל. ולמרות שאין כל חדש ברעיון הזה או בסרטים הללו, המסר שלהם תמיד מצליח לגעת בי מחדש. כשצפיתי בסרט הפעם, שאלתי את עצמי מה גרם להצלחתה של המורה? מדוע היא הצליחה במקום שאחרים נכשלו? הסיבה הראשונה והבולטת ביותר היא שהיתה רלוונטית לתלמידים שלה, שהיא הצליחה לגעת בהם בדיוק במקומות שהכי כאבו להם. היא האמינה בהם. היא הוכיחה להם, שכל מה שהבטיחה להם היא מקיימת. היא דרשה מהם עבודה. היא דרשה מהם להתלבט לגבי אמונות ודיעות שקבלו כאמת כל חייהם. כשצפיתי בסרט חשבתי על קורס המנהלים בו אני מלמדת את נושא ההערכה, ושאלתי את עצמי מה ניתן לעשות עם הסרט הזה בקורס. האם ניתן לדבר על הערכה חלופית לעומת הערכה קונבנציונאלית? האם ניתן לדבר על מתן מענה לשונות? האם ניתן לדבר על למידה מפעילה ורלוונטית? והתשובה לכל השאלות הללו היתה כן. האם המנהלים היו רוצים מורה כזו בבית ספרם? לא בטוח! זוהי מורה מסוג קוץ בתחת, אחת שלא מרפה, שעוקפת סמכויות, שלא הולכת בתלם, לא בדיוק מורה שקל למנהלים להתמודד אתה. איך יעריכו מורה כזו? מבחינה חברתית, היא היתה מאד מבודדת ובודדה בדרכה, שאיש חוץ ממנה לא האמין בה. איך יעריכו אותה, כשביום הראשון שבו נכנסה לכיתה פרצה קטטה נוראית במהלך השיעור שלה? איך יעריכו אותה לאור העובדה שאף אחד מן ההורים בכיתתה לא הופיע ליום ההורים? והשגי התלמידים, איך יעריכו אותם? הרי בהתחלה הם היו הרבה מתחת לסטנדרט הנדרש מבני גילם. הסדנא לצפייה מודרכת בסרט הזה במסגרת הקורס כבר מתבשלת במוחי. אני מזמינה כל איש שעוסק בחינוך לצפות בסרט ולחשוב עליו. אשמח לדון מעל גבי הבלוג בכל מי שיגיב לדברי או יביע את דעתו על הסרט.
