רשתות חברתיות ואתיקה ברשת

מערכת החינוך פועלת כבר כשש שנים להעלות את המודעות של התלמידים לנושא הגלישה הבטוחה ברשת. מדי שנה נערכות סביב היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שחל במקביל ליום הבינלאומי לאינטרנט בטוח, ב- 17.2) הרצאות באשכולות הפיס וסדנאות עם התלמידים בכיתות שאותן מעבירים המחנכים, היועצות או רכזי התקשוב, אנשי משטרה, חיילים מחיל התקשוב ואנשי מיקרוסופט. הנושא מטופל ברמה מערכתית בעיקר בגלל שברור לכולם שאת עיקר הגלישה מבצעים התלמידים בבית, בשעות אחר הצהריים והערב. השנה הוקדש הנושא ל"חיים ברשת" מאחר והתלמידים נמצאים בפייסבוק וברשתות חברתיות דומות בשעות הפנאי שלהם, גם אם הם משקרים לגבי גילם על מנת לפתוח לעצמם פרופיל.

לא פעם אנחנו בבתי הספר עם הניידים מואשמים על יד ההורים, שבגלל שלתלמידים יש מחשבים ניידים הם חשופים יותר לפגיעות ברשת. ברמה העובדתית חשוב לציין שבתוך כתלי ביה"ס התלמידים מוגנים ויש סינון של אתרים בהתאם לחוזרי מנכ"ל. אבל מאחר ואינני מזלזלת בקושי של ההורים להציב גבולות ברורים הקשורים לגלישה ומאחר וחלקם מרגישים לא בטוחים מספיק כדי להתמודד עם הנושא, נעניתי להזמנת מנהלות בתי הספר שבהם יש ניידים וקיימתי בערב הרצאות הורים העוסקים בדיוק בלבטים של ההורים בנושא.

לצערי ההענות של ההורים היתה דלה. הגיעו מעט הורים ורוב ההורים שהגיעו הם דווקא אלו שמודעים יותר לסכנות ומכירים את המרחב האינטרנטי. יחד עם זאת עלו שאלות שהורים מתבלטים בינם לבין עצמם ביחס אליהן: עד כמה "לבדוק" את הילד? האם ל"רגל" אחריו באמצעות ההסטוריה (יש היום דפדפנים שמאפשרים לגלוש מבלי להשאיר עקבות)? האם להתקין תוכנות ריגול אתרים בבית? (ומה יקרה כשילך לחבריו או יגלוש במקומות ציבוריים)? האם מותר לנו כהורים לעקוב אחרי ילדינו? באיזה גיל? עד כמה? איך נראה עמוד בפייסבוק? איך מעדכנים סטטוס?

אני אוהבת מאד את המפגשים הללו. אני משתדלת לא להרצות אלא לשוחח עם ההורים, להפחית חששות , לרכך את הלבבות ולהסביר שזוהי חברת הילדים היום, זה עולמם. אני מאד משתדלת לקרב את הנושא ללבם של ההורים ומדברת כל הזמן על הדיאלוג בין ההורים לילדיהם, על הרצון להיות מעורבים בחייהם ועל חובתנו כהורים לדעת מה קורה עם ילדינו. ההורים יוצאים מושכלים יותר מהפגישות הללו, ולעיתים גם משנים מעט את הדיעות הקדומות איתם הם מגיעים (ניידים זה רע) ואת האמונות הבסיסיות שלהם. צר לי שמעט כל כך הורים מקיימים את השיח הזה עם בית הספר. יחד עם זאת, אני מאמינה שככל שנקיים ערבים כאלו יותר, נגיע ליותר הורים ונצליח לחבור אליהם מהמקום של שותפים לעבודה החינוכית עם הילדים.

מה בתחום סמכותי ואחריותי?

ככל שהשנם עוברות והתוכנית לשילוב ניידים 1:1 מתקדמת, אני מוצאת את עצמי תוהה יותר ויותר מה תפקידי, מה אחריותי, מה בסמכותי ומה לא. הבעיה הזאת מתעוררת אצל מדריכים ומנחים לתקשוב כל הזמן, מאחר ותמיד אנחנו אומרים ומדגישים שתפקידנו אינו רק ללמד את הטכנולוגיה פר-סה. יחד עם זאת, איננו מומחים בתחום דעת מסוים (יש ביננו כאלו שכן) והכובע אתו אנחנו נכנסים לבית הספר אינו כובע תחום הדעת אלא הכובע הטכנולוגי.



גם התואר (title) שאתו אנחנו נכנסים לבי"ס משמעותי. בעבר קראו לנו "מדריכי תקשוב" - הנושא היה תקשוב והא היה לבו של העניין. בהמשך, שונה השם ל"מובילי חדשנות" והפך לכללי יותר , מכיל הבטים של הובלת שינוי והנהגתו והמילים טכנולוגיה ותקשוב לא נאמרו במפורש. בשנים האחרונות מדברים על "מטמיעי תקשוב"- כשהדגש הוא על תהליך ההטמעה של התקשוב - הווה אומר מיומנויות עבודה עם מחשבים. יחד עם זאת, אנחנו מדגישים כל הזמן שלא הכלים הם החשובים אלא תהליכי ההוראה והלמידה וההיבטים הפדגוגים. ואכן ביוזמה עצמית של מספר חברות לעבודה בחרנו את השם "מדריכים לפדגוגיה מקוונת"- כשבעצם לב לבו של העניין היא הפדגוגיה ותהליכי ההוראה והלמידה והאמצעים שאתם אנחנו מתייחסים לפדגוגיה הם הכלים הטכנולוגיים.



אבל אני יודעת שיש מומחים לפדגוגיה והם נכנסים לבי"ס בכובע אחר מכובע הטכנולוגיה, הם אמנם לא מצהירים על עצמם כעל מומחים לפדגוגיה מקוונת אבל זה בדיוק העניין. כשגבי סלומון כתב את מאמרו המפורסם תרבות ההעתק הדבק של מערכת החינוך לגבי כמויות הטכנולוגיה שנכנסות ללא שינוי בדרכי פדגוגיות, הוא צדק כמובן. אי אפשר להלביש על הטכנולוגיה את כל תחלואי המערכת והיא כשלעצמה איננה עושה כל שינוי. המורים שאנחנו נדרשים לעבוד אתם צריכים לעבור שינוי בשלושה מישורים: הראשון- להתידד עם הטכנולוגיה ולהתמקצע בדרך העבודה אתה, השני-לשנות את דרכי ההוראה שלהם והשלישי- לעשות שילוב מושכל ונכון בהתקצעות הטכנולוגית שלהם. וכמובן להיות מקצועיים בתחום הדעת אותו הם מלמדים. האם אני אחראית על תחום הדעת? לא! לשם כך יש מדריכי תחום דעת. האם אני עובדת תמיד בבתי ספר שבהם יש מדריכים בתחום הדעת? לא! יותר ויותר אני מאמינה שראשית על המדריכים כולם לעבוד בשילוב של פדגוגיה מקוונת ואז לשמש כמודלינג
(modeling) למורים עצמם.



הקושי הזה הולך אתי כל הזמן. השאלות על מה אני אחראית מה עלי לקדם, מה בסמכותי ובאחריותי ומה לא, ממשיך להטריד. בסופו של דבר, את ההוראה אנחנו רוצים להשביח והיא זאת שבלבו של העניין. הטכנולוגיה לבדה לא תצליח להשביח את ההוראה. היא תאפשר למורים לשלוט בכלים, להכיר אותם וגם להשתמש בהם בתהליכי ההוראה-למידה. עלי לדאוג שהם ישתמשו בכלים הללו בצורה מושכלת ונכונה בהתאם למטרות ההוראה שלהם ולעקרונות פדגוגיים מבוססי התמקדות בפרט.

ייצוג מושגים במדעים באמצעות הפיקסה

המורות למדעים חפשו דרך כדי לאפשר לתלמידים להבנות את הידע.חשבנו ליצור פעילות שתדרוש מהתלמידים לייצג באמצעות ציורים את המושגיים: יסוד, תערובת ותרכובת. הרעיון הוא שכל תלמיד יבחר לעצמו מושג אחד שאותו הוא ייצג באמצעות צורה אוטומטית, אך לא יכתוב מה יצג והתלמידים האחרים יגיבו על הייצוג ויתייחסו למושג שרצה להביע.

כל התלמיד שמר את הייצוג שלו בשיקופית כתמונה, והעלה אותה לאלבום תמונות שיתופי של הפיקסה. לצורך כך המורות למדעים יצרו את האלבום מראש וקבעו סיסמא משותפת לכל התלמידים.



ההתלהבות בשיעור היתה רבה. לתלמידים ולמורה היה אור בעיניים בעת ביצוע המשימה. בסיום העלאת התמונות לאלבום השיתופי וכתיבת תגובות התלמידים זה לזה התקיים בכיתה דיון על משמעות ההצגים. התלמידים ניסו לנחש איזה יסוד או תרכובת חבריהם יצרו. ניכר שכולם היו מעורבים ומתלהבים.



המשימה הזו עונה על מספר עקרונות פדגוגיים: היא היתה רלוונטית לתלמידים, עוררה בהם סקרנות ומוטיבציה, ענתה לשונות מאחר וכל תלמיד יצר את יצירתו בהתאם ליכולתו ולכישוריו ופיתחה חשיבה ברמה גבוהה. התלמידים היו פעילים בשיעור והבנו את הידע שלהם, והיתה שיתופיות אמיתית בתגובות ובניסיון לנחש מה ייצגו התלמידים העמיתים.

המורות למדעים היו מאושרות. ניכר שזו למידה אחרת: חוויתית יותר ומשמעותית הן ללומד והן למורה. ללא השימוש במחשבים האישיים לא ניתן היה לקיים את הפעילות.

כנס הרצליה 2010 טכנולוגיה במערכת החינוך

למרות שהחלטתי להקדיש את הבלוג הזה להיבטים הנוגעים במחשבים ניידים לתלמידים במודל 1:1 אינני יכולה שלא להתייחס לדברי שר החינוך, בכנס הרצליה ביום שלישי 2.2.10

השר התייחס לכך שעד שנת 2015 יש כוונה להפוך את בתי הספר לעתירי טכנולוגיה , כולל למידה באמצעות מחשבים ניידים לתלמידים.בהקשר זה חשוב לציין שבכנס הוצג גם סקר ששאל את התלמידים כיצד צריך להראות בית הספר. הנתון המדהים בעיני היה ש- 77% מהתלמידים חושבים שלכל מורה ולכל תלמיד צריך להיות מחשב נייד.

שר החינוך שרטט חזון לפיו לכל תלמיד יהיה מחשב נייד וכל התכנים יהפכו לתכנים דיגיטאליים. אני אהיה הראשונה שאברך על כך! אני חושבת שחשוב ביותר להכין את התלמידים לחיים במאה העשרים ואחת, ולאפשר להם ליצור תכנים ותוצרים באמצעות המחשב. היה לי מעניין מאד לקרוא את תגובות הכותבים. רובם לא ראו צורך להוסיף טכנולוגיה לבתי הספר והעדיפו לצמצם את גודל הכיתות או לשנות את כוח האדם. אני מאמינה שיש צורך בעוד שינויים רבים, אך שילוב טכנולוגיה בצורה מסיבית מתבקשת מעצם העובדה שאנחנו חיים בדור טכנולוגי.
ממליצה לקרוא הן את הכתבה והן את התגובות.

כיצד יראה המחשב הנייד העתידי?

אין לדעת כיצד ייראה המחשב הנייד בעוד עשור, האם הוא יהיה דומה יותר לפלאפון, אייפון, או לנייד כפי שהוא כעת. אני נזכרת שבתקופת לימודי לתואר שני בשנת 1994 ננטש ויכוח בין העתידנים כיצד תראה מערכת הבידור העתידית. האם הטלוייזיה תתפוס את מקום המחשב, או המחשב יתפוס את מקום הטלויזיה. היו עתידנים שחשבו שהטלוויזיה תמות ותתמזג לתוך המחשב. דיברו על טלויזיה אינטראקטיבית (משהו בסגנוון ההצבעות שמתקיימות היום לכל תוכניות הריאליטי? אולי - לא ברור אם התחזיות ההן התגשמו כלשונן או עברו מוטציות בדרך להגשמתן). מכל מקום נזכרתי בעתידנים ההם למינהם מכיוון שכיום יש הרבה מאד דיבורים על כך שהמחשב הנייד יתמזער מאד, אולי אפילו לגודל של האיי-פון החדש שאפל מוציאה לשוק היום, אולי תצטרף אליו מקלדת ואולי לא. בהונג קונג, קראתי במאמרים שונים, הלמידה נעשית באמצעות מכשירים מוביליים וניידים הדומים לפלאפונים. הרי הפלאפון מדור שלוש וחצי הוא מחשב משוכלל לכל דבר, יש רק קושי עם ההקלדה של האותיות, למרות שאישית זה נראה לי יותר קושי של הדור שלי מאשר הקושי של דור הצעירים שמסמסים במהירות ויודעים בע"פ את מספר התקתוקים שיש לתקתק לכל אות.

ברור לי שבעוד עשר שנים מחשבים ניידים בבתי הספר יהפכו להיות עניין שבשגרה, בדיוק כפי שהפכו המחשבונים של קסיו שניתן היה לחשב לוגריתמים וזויות סינוס וקוסינוס בעזרתם , בשעתי . כשאני נבחנתי לבגרות , אסור היה להשתמש במחשבונים מאחר והם היו יקרים מאד ולא שווים לכל נפש, אך שלוש שנים אח"כ כבר הותר להשתמש בהם בבחינות הבגרות מאחר ומחירם ירד והפך לעממי. זה בדיוק מה שיקרה לניידים, הן מבחינת המיזעור והמשקל והן מבחינת הערך.

קראתי טענות רבות לפיהן לא צריך שלילד יהיה נייד בכיתה, מספיק שיהיה לו דיסק און קי ושהוא יוכל לעבוד מול הרשת. אינני מסכימה עם טענה זו. זמינות גורמת לשימוש. אם כדי שתלמידים ישמרו חומרים על דיסק און קי יש צורך בתיאום מעבדת מחשבים, בלוגיסטיקה מסובכת של מתי יורדים לחדר ומתי לא, הדברים נעזבים. קושי לוגיסטי מביא לעצלות ובסופו של דבר לומדים להסתדר בלי. אבל כשהמחשב זמין ונמצא על כל שולחן כל היום, ניתן להשתמש בו גם לסיטואציות קצרות - של 10-15 דקות, ללא פרוצדורה ולוגיסטיקה מורכבת. הקלות הזו והזמינות הזו מאפשרות גמישות מירבית וניצול מירבי של המחשב לצרכי הלמידה. אני מאמינה שללא המחשבים הניידים לא היינו מצליחים להשריש מהר כל כך את השימוש בקמפוס הוירטואלי ובסביבה הלימודית ברשת. ניסיתי בשנה שעברה ללמד סטודנטים במכללה עם אתר מלווה קורס, על פי אותם העקרונות שמנחים את עבודת המורים בתוכנית הניידים ולא נחלתי הצלחה מרובה. אחוז גדול מהסטודנטים לא נכנס בדרך קבע לאתר ולא השתמש בחומרים, למרות שחייבתי לעשות זאת.

אז ייתכן ובעשור הקרוב נראה ניידים קצת אחרים - אך לי ברור מעל לכל צל של ספק שמספרם של בתי הספר שמשלבים ניידים לתלמידים ילך ויגדל, מספר הישובים שיאמצו תוכניות 1:1 יתרבה מאד ואתו יגדל מאד מספר התלמידים שיגיעו עם מחשבים ניידים ללימודים.

מחשבים ניידים- בועדת החינוך של הכנסת

ביום שלישי שעבר, 19.1.2010 התכנסה ועדת החינוך לדון בסוגית המחשבים הניידים בגני תקווה. קדם למהלך פניה למנכ"ל משרד החינוך, שהשיב תשובה מנומקת ומלומדה בנושא והביע את תמיחכתו בתוכנית. יחד עם זאת, קבוצת הורים, שאינם מעונינים שהתוכנית תמשיך במתכונתה הנוכחית, פנו בשאילתה לחברי הכנסת ובקשו דיון בסוגייה. מאחר ולא נכחתי בדיון, אינני יכולה להביא דברים מדוייקים בשם אומרם, ולכן כל שנותר לי הוא לקשר לכתבה בעיתון דה-מרקר שהתפרסמה אמש. הדבר הראשון שתפס את עיני בכתבה היתה הכותרת הפרובוקטיבית שבה בחר העיתונאי למשוך את קוראיו להתחיל ולקרוא את בכתבה. כותרת שמעוותת את המציאות, מאחר וההורים היו אלו שבחרו עבור ילדיהם ללמוד ללא מחשבים ניידים מטעמים שונים.

אני מוכרחה לציין, שכשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים לא תארנו לעצמנו שעיקר הקושי בתוכנית יגיע מצד ההורים. חששנו הרבה יותר מהמורים, אלה שצריכים לשנות את דרכי ההוראה שלהם, אלה שצריכים להשקיע עוד עבודה, לפתח חומרים חדשים ולהיות חלוצים בפדגוגיה חדשנית. לא תארנו לעצמנו שנצטרך לטפל בהורים שחוששים שילדיהם ישכחו לכתוב בעפרון, שלא יבינו את היתרון שבמחשב הנייד ושיעדיפו שילידהם ימשיכו וילמדו בשיטות המסורתיות בהן הם עצמם למדו עשרים שנה קודם לכן.

דבר נוסף שלא הבנו עד הסוף, למרות שתמיד דברנו עליו הוא רמת השקיפות המלאה שתוכנית כזו מזמנת. שקיפות שמאפשרת בעצם מעקב אמיתי מקרוב אחרי תהליכי ההוראה והלמידה שהתלמידים עוברים בכיתה. שקיפות שבה כל הורה שחושב שהוא יכול להיות מורה, בטוח שהוא יודע כיצד צריך ללמד את הנושא. וההורים מתערבים לא רק באיך אלא גם במה ובמהות הפדגוגיה.

בהקשר זה, חשבתי לעצמי השבוע, שהמאה העשרים ואחת בוודאי תתאפיין במעקב צמוד מאד אחרי כל פעילות שנעשה: כריית נתונים מכרטיסי האשרי שילמדו על הרגלי הקניות שלנו, מעקב ציוני משמעת שעוברים ישירות להורים, מעקב אחרי המקומות שבהם אנחנו מבקרים באמצעות הGPS שנמצא בפלאפונים שלנו. לא בכדי תוכנית כמו "האח הגדול" הופכת להיות הדבר החם הבא. היא הקרקע עליו צומחת התרבות של המאה הזו. תרבות בה הפרטי והציבורי מטשטש, לא ברור מה משחק ומה אמת, והעובדה שמצלמות עוקבות אחרי דיירי האח הגדול 24 שעות ביממה, היא רק הפרומו למה שיקרה לכולנו בהמשך המאה הנוכחית. כחברה נצטרך להגדיר לעצמנו מחדש את האתיקה של מה מותר ומה אסור, מה פרטי ומה ציבורי. לשקיפות מסתבר, יש שני צדדים.

אכן אתגרים גדולים עומדים בפנינו במאה הנוכחית. כמי שמתנסה בתוכנית זו השנה הרביעית אני בטוחה שעוד נכונו לנו הפתעות רבות ותובנות שמתקבלות רק תוך כדי העשייה.

תחושת סיפוק וגאווה

היום בקרתי בחטיבת הביניים וראיתי חלק מתוצרי התלמידים שנכתבו בבלוגים כיומני קריאה. שוחחתי עם המורה לספרות וראיתי את עיניה נוצצות כשספרה לי על התלמדים הזריזים שמהרו לפרסם מאמרונים חדשים בבלוגים שלהם, ועל כך שכל התלמידים עסוקים בכתיבה, וכותבים יותר משתיים שלוש שורות, גם כאלה שבעבר לא ממש נהגו לכתוב. בקשתי את רשותה לפרסם את הבלוג שלה, בו היא מוסיפה מאמרונים בהתאם להתקדמות הלמידה- כל מאמרון הוא בעצם הכוונה למשימה נוספת, ועל כך שתבקש רשות מהתלמידים שאקשר את הבלוגים שלהם לכאן, לבלוג שלי. ברגע שאקבל את האישורים לכך- אוסיף את תוצרי התלמידים.

מאז שהתחלתי אני לכתוב בבלוג וגיליתי מה זה עושה לי כאדם וכמדריכה, אני מנסה לשכנע את כל מי שמסכים להשתכנע, שכדאי וחשוב לפתוח בלוגים שיתארו את תהליכי ההטמעה שאנחנו עוברים. במניין הבלוגים שנפתחו כתוצאה ישירה מעבודתי זו ניתן למנות את הבלוג של אביבה בלאיש המנהלת, שפתחה בלוג ברשת החינוכית אדיורשת, ואת הבלוג של רותי בן ישי, מורה בכיתת ניידים שגם היא פתחה בלוג בו היא משתפת אותנו בחוויות האוטנטיות שלה מהכיתה. כתוצאה מההתנסות שלי החלטנו להוסיף את הכתיבה הרפלקטיבית בבלוגים כחלק מתוכנית ההכשרה בקורס מורה מוביל אורינות תקשוב ומידענות וקבענו מספר מאמרונים שחיבים להכלל בבלוגים. חלק מהאנשים הכותבים שם משתפים בטלטלות שהם עובירם כתוצאה מהקורס ובמחשבות שלהם על תהליכי הטמעת תקשוב במערכת החינוך. אני יכולה לומר בבטחה שהבלוג משמש כקטליזטור לכתיבה ושהעיסוק בחשיבה הרפלקטיבית שנדרשת על מנת לכתוב בבלוג הינה משמעותית לכל העוסקים בכתיבה.