מחשבים ניידים - נוסחה נוספת

את הקישור הזה קבלתי מהורים שמעונינים להמשיך את תוכנית המחשבים הניידם של התלמידים בכיתות, אך מבקשים לפתור בעיות של משקל וסחיבה הלוך ושוב. אמנם הקטע הוא שיווקי פרסומי, של חברת דל אבל ככיוון מחשבה- זה פותר אפשרויות וערוצי חשיבה חדשים.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...

התלבטתי רבות האם לפתוח את הבלוג הזה בכותרת התנגדויות הורים, או בשם שלבסוף החלטתי עליו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מכיוון שלי ברור, שלמרות ההתנגדויות והשאלות , ההרהורים והערעורים ( שכולם לגיטימיים בעיני) מחשב נייד לכל תלמיד בכיתה יהפך תוך עשור לעניין שבשגרה. אז נכון, שעכשו אנחנו נמצאים בין תקופות, ונכון שלהורים רבים השינוי קשה ולא פשוט, אבל אני חושבת שלא יכול להיות מצב שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום אחר בחיינו , חוץ מאשר בכיתה. בתחום הבריאות ( מחשב על כל שולחן של רופא) בתחום הבנקאות , בתחום פקידות הממשלה ( כן, כן אפילו שם, במשרדי האוצר, במשרדי המשפטים) נמצאים המחשבים כסביבה טבעית , ורק בחדרי הכיתה לא.



ואני בהחלט יכולה להבין את ההורים החוששים, אלה שמנסים לדחות עוד קצת את הקץ, לשמר ולו לכמה שנים נוספות את הסביבה של הילדים כסביבה נטולת טכנולוגיה, את ביה"ס כסביבה ארכיונית, אך האמנם זה כך? האם כשהילדים מגיעים לביתם, בתום יום לימודים הם אינם חשופים לטלוויזיה, למחשב הביתי, למכשירים שניתן להפעילם רק בצורה דיגיטאלית? ואם הם נחשפים לטכנולוגיה בשעות אחרי הצהרים וזו סביבתם הטביעת, אז מדוע שלא יהיו בסביבה זו גם בבוקר בזמן הלימוד בבית הספר? האם זה הוגן לבקש מהמורים להצליח לרתק וקבל את תשומת לבם של ילדי הזיפזופים ללא אמצעים טכנולוגיים ? וממה באמת חוששים ההורים? הטענות שהם מעלים מתפרסות על פני טווח גדול של טיעונים החל בטיעונים בריאותיים, שאין לזלזל בהם וכלה בטיעונים אידיאולוגיים, שגם אותם יש לקבל. אנסה להשיב על טענות אלו אחת לאחת.

הטענה הראשונה שעולה מתייחסת להבטים בריאותיים: חשש מקרינה ומבעיות ארגונומיות. אכן, זוהי טענת כבדת משקל ויש לתת עליה את הדעת בכובד ראש. אחת לתקופה יש לערוך בדיקות קרינה ויש לוודא שכל ההמלצות של דוחות הקרינה מיושמות. הקרינה מגיעה לא רק מניידים - גם טלפונים סוללאריים מקרינים, ובכל זאת אינני מוצאת הרבה הורים שלא נותנים לילדיהם סוללאריים מחשש לבריאותם.
בנוגע לארגונומיה יש להתאים את המחשבים לתלמידים. באחריות המורים וההורים לדבר עם התלמידים על ההפסקות שיש לבצע בזמן העבודה, על מתיחות, על חשיבות הפעילות הגופנית. לכל מאה יש את החוליים שלה. במאה הקודמת מתו אנשים מזיהומים מאחר ולא הכירו את הפניצילין. במאה לפני כן מתו משחפת, שלא היתה לה תרופה. במאה שלנו יש מחלות חדשות, שמקורן בסביבה החדשה שאנו חיים בה. מודעות לסכנות והסברים כיצד לצמצמם חשובים ביותר. אני חושבת שהם צריכים להיות חלק מתוכנית ניידים. אך הם אינה סיבה להפסיקה.

הטענה השניה מתייחסת לכובד המשקל של הילקוט. אכן, המשקל של הספרים המחברות והמחשב נייד עולה על המשקל המותר לסחיבה . יחד עם זאת כבר היום קיימים פתרונות. אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים. זאת ועוד. מחירי הניידים יורדים משנה לשנה, וגם עלותם של ניידיים עם מסכים של 12 אינץ מוזלים. מכאן, שגם טיעון זה פתיר.

הטענה השלישית מתייחסת לכך שהילדים לא מדברים זה עם זה, וכשהם נפגשים אחרי הצהרים הם לוקחים אתם את הניידים ומשחקים בבית של החבר כל אחד בנייד שלו. אישית, אינני רואה בעיה בכך. אמי שחקה בבובת סמרטוטים, וכשרצתה להחליף לה בגד היה עליה לתפור אותו בעצמה משאריות בדים. אני כבר שחקתי בבובת ברבי מפלסטיק, שהיו לה שמלות להחלפה בשפע, שלא אני תפרתי, בכל הצבעים ובכל המינים. דור דור ומשחקיו, דור דור וסביבתו התרבותית. הטכנולוגיה היא חלק מסביבתו התרבותית של הילד ולכן אין כל סיבה שלא ישחק עם חבריו גם באמצעותה. אינני מקבלת את הטענה כי הם לא מדברים אחד עם השני. בזמנו חשבו גם שהטלפון ירחיק אנשים, כשלמעשה הוא קרב ביניהם ואפשר תקשורת עם אנשים מעבר לים, תקשורת שלא יכלה להתקיים לפני המצאתו , ויצירתו אפשרה תקשורת רציפה יותר ותכופה יותר. ריבוי האפשרויות העומד בפני הילדים הוא בעיני יתרון ולא חסרון: יש להם גם צ'אטים, גם SMS גם טלפון רגיל (וגם סוללרי), וגם שיחות בע"פ ועליהם רק לבחור מתי לתקשר עם איזה כלי. אני מוצאת שהתקשורת בין הילדים דווקא מתרבה ולא מתמעטת, כי פעם אם לא יכלו להפגש, לא דברו כלל, ועכשו אפשר לצ'אטט , וכשנפגשים, אפשר גם לדבר וגם לצ'אטט, הכל תלוי בסיטואציה.

ואחרון חביב: הורים מתנגדים למחשבים ניידים מסיבות אידיאולוגיות . קשה להתווכח על תפיסות עולם. ההסטוריה מוכיחה, שהניסיון לעצור את הקדמה לא צלח, אפילו לא לכנסייה שהיתה עשירה וחזקה. החברה שלנו היא חברה דיגיטאלית. גם בית הספר שלנו צריך להיות כזה. אסור להשאיר את הדיגיטליות רק לשעות אחר הצהרים, כשהילד לבד , ללא מבוגר בסביבה. דווקא הרצון של בתי הספר להכנס לסביבת הילדים על מנת לעזור להם ולהדריך אותם בסביבה הזאת הוא בעיני הצעד הנכון ביותר. אני מקווה שהצלחתי לשכנע את המתנגדים. אני כבר הצהרתי, מהמשוכנעים.

למידה מתוקשבת- הבהרת מושגים

שיום היא דרגת החשיבה הנמוכה ביותר. המשגה היא דרגה מעליה, ולמרות שאיננה נחשבת לפעילות חשיבה ברמות הגבוהות אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לדון ביני לביני במשמעות של למידה מתוקשבת בכלל ובהקשר של מחשבים ניידים בפרט. רבים לפני דנו בזה, אבל לאט לאט מתגבשות להן התובנות האישיות שלי מתוך התנסותי בשטח.


האם מורה שמקרינה מצגת בפני תלמידי הכיתה מבצעת הלכה למעשה הוראה מתקושבת?

האם מורה שמעלה לאתר / לסביבה (פתוח או סגור) חומרים מבצעת הוראה מתוקשבת?

האם תלמידים שמציגים מצגת שהכינו בפני חבריהם לכיתה מבצעים למידה מתוקשבת?

האם למידה מתוקשבת מוגדרת ברמת הפעילות של המורה או של התלמידים?

בעצם, למידה מתוקשבת נמצאת ברצף שבצדו האחד נמצאת התפיסה של גיוון דרכי הוראה ובצידו האחר נמצאת התפיסה של למידה עצמאית ופעילה. בין לבין קיים רצף של תפיסות, שכל אחת מהן מתייחסת לרמה שונה של למידה מתוקשבת.

בתפיסה של גיוון דרכי ההוראה, המחשב משמש ככלי, ואם בעבר המורה הביאה לכיתה סרטים, או הציגה שקפים באמצעות מטול על מנת להמחיש ולגוון, הרי כיום ניתן להשתמש במחשב על מנת להקרין סרטים או מצגות. בפעולות אלו התלמיד נשאר פאסיבי , צופה, משתתף בדיון, והלמידה נשארת מסורתית בעיקרה. תפיסה זו אינה דורשת מהמורה שינוי משמעותי- הוא עדיין נשאר מקור הידע בכיתה, מנהל הדיון והשעור, המחליט והקובע.

לעומת זאת, בתפיסה של של למידה עצמאית ופעילה המחשב הוא סביבת עבודה המאפשרת לתלמיד לחקור, לארגן מידע, ליצור ולפרסם. נכון שגם בעבר בכיתה תלמידים יכלו לעשות זאת, ליצור מודלים, לפרסם קמפיינים באמצעות בריסטולים על הקירות ולעבוד בצוות. אבל המחשב מעצים את היכולות הללו מאד. על פי תפיסה זו התלמיד הוא הפעיל, והלמידה עוברת להיות בעיקרה למידה של הבניית ידע. הוראה זו דורשת מרוב המורים שינוי עמוק מאחר והיא דורשת שינוי פארדיגמה . ומסתבר, שגם לתלמידים לא קל להפוך להיות יוצרי הידע , אחרי שנים ארוכות שבהן הורגלו בעיקר לצרוך ידע.

ככל שאני חושבת על כך יותר, ברור לי שהפעילות היא הקובעת את רמת הלמידה המתוקשבת. ככל שהפעילות דורשת שימוש בכלים מתוקשבים מגוונים ומאפשרת יצירתיות והבעת הקול האישי, כך לדעתי היא הופכת להיות מתוקשבת יותר. ככל שהתלמידים נדרשים לאינטגרציה של מידע והצגתו בצורה חדשה ואחרת, כך הלמידה הופכת מתוקשבת יותר. אשר עידן מדבר על עבודה ולמידה מתוך הנאה ועל חדשנות מתמדת בפוסט הנקרא מיומנויות חדשות ואיך להעריך אותן. הוא מדבר על שיתופיות, על גיוס עובדים והדרכה, ואני חושבת שכל פעילות שתזמן לתלמידים ליצור דברים אחרים באמצעות הטכנולוגיה, תאפשר למידה מתוקשבת במיטבה.

שינון מול חשיבה

שרת חינוך הולכת ושר חינוך בא. השר החדש מתווה מדיניות חדשה. אתמול התבשרנו, ששר החינוך מר גדעון סער מגבש יחד עם ד"ר שושני את המדיניות החדשה המכריזה על יותר שינון ופחות חשיבה ועל חזרה לתחומי הידע והעמקה בהם.



אני קוראת את הידיעה וחרדה מאד. מה יהיה על תוכניות של שילוב מחשבים ניידים 1:1 כשהעקר הוא שינון והעמקה בידע דיצסיפלינארי? מה יהיה על כל אותם מורים מודאגים ובצדק, מהספק החומרים, מההמיצ"בים וממבחני המפמ"רים? גם כככה קשה מאד להתנהל במערכת שאחת לארבע שנים חורטת על דגלה יעדים חדשים, שלעיתים מוחקים לחלוטין את יעדיה הקודמים, ומה יהיה על המורים? ואם לא די בזאת, הבוקר קראתי בעיתון שיש כוונה ללמד את התלמידים לקראת בחינות פיזה ומבחנים בינלאומיים על מנת שמדינת ישראל תצליח להתגאות בתלמידיה . האם teaching for the test יהפוך להיות עכשו שיטת ההוראה והלמידה המועדפת? ואם בשינון עסקינן, מה יקרה לכל אותם תהליכי מידענות ותהליכי החשיבה שהמחשב תומך בהם ומעצים את הלמידה העצמאית בהם?

בספרות המחקרית והאקדמית מובאים מחקרים סותרים ביחס להשפעה של המחשב על ההשגים הלמודיים. יחד עם זאת, אני נוטה להאמין, יותר ויותר, שדווקא במבחנים סטנדרטים יתרון המחשב לא בא לידי ביטוי ואין הוכחות חד משמעיות להתקדמות בהשגים בעקבות שלוב המחשבים בכלל והניידים בהוראה ב פרט. היתרון הוא דווקא בתהליכי חשיבה והבנייה של ידע, ויש גם השפעה על תהליכי כתיבה. אבל, אם העיקר הוא שינון ולמידה בע"פ, אני מאד חוששת לגורל תוכניות ניידים 1:1 , אם כי אני מאמינה בהן בכל לבי ובטוחה שכך ילמדו בעוד עשר שנים בכל רחבי הארץ.

מה המטרה של למידה באמצעות ניידים 1:1

ג'ף אוטכט, אותו כבר הזכרתי במאמרון אחר, הוא מורה מבנקוק תאילנד, הכותב בלוג ברשת בשם "המקל החושב". במאמרון שלו מיום 13.5.09, מתייחס אוטכט לשאלה מה המטרה של למידה באמצעות מחשבים ניידים. בפתח המאמרון מביע אוטכט הצהרה של גילוי נאות ואומר שהוא מאמין שלכל תלמיד בתיכון צריך להיות מחשב נייד. בהמשך הוא מזכיר את הכתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס, ממאי 2007 בשם: לא רואים התקדמות, מפסיקים את תוכניות המחשבים הניידים. אחרי שקרא פחות מארבע פסקאות בכתבה, הוא הבין כיצד קורה שבתי ספר מפסיקים את תוכניות הניידים. אוטכט לא האמין כיצד ניסו להכריח את התלמידים והמורים במחוז שתואר בכתבה, להשתמש בניידים.
לדעתו, קל מאד לומר שהטכנולוגיה היא רק כלי או שעליה להיות "בלתי נראית" למשתמשים, אך קשה יותר להשיג זאת. אוטכט ממליץ שנחשוב מדוע לשלב ניידים בהוראה (שולל מכל וכל את המטרות שמתייחסות לצמצום הפער הדיגיטאלי לדוגמא). הוא טוען שכמו בכל כלי אחר, צריך לחשוב לפני שמתחילים להשתמש בכלי מה רוצים לעשות אתו, מה רוצים שהמשתמשים יעשו אתו למה מצפים מהכלי ומהמשתמשים והאם יש מערכת שתומכת בכלי.

אוטכט משרטט את סיעור המוחות שלו לשאלה למה ללמד באמצעות ניידים 1:1

מה אנחנו רוצים שהתלמידים יעשו? ואוטכט עונה להעצים את התלמידים
מה המורים צריכים לדעת? והוא עונה לשפר את הלמידה
לאילו משאבים זקוקים? תשובתו - מקיפים, נרחבים
כיצד גורמים לזה לקרות? לדעתו- אדמיניסטרציה יעילה
רק עשו זאת - ואוטכט אומר - ייסדו תשתיות.

הוא טוען שקל לו לחשוב באמצעות מודלים, ולכן גבש מודל שעונה על השאלה מה יש לעשות לפני שיוצאים לדרך בשיטת 1:1
מה רוצים שהתלמידים ידעו?
זוהי השאלה הראשונה והמשמעותית ביותר - כל ההחלטות שלנו צריכות להתקבל על מנת שנענה על השאלה: למה אנחנו מצפים מהתלמידים עם הניידים? איזה ניסיון אנחנו רוצים לתת להם? לאיזו למידה אנחנו מצפים מהם? כשעונים על השאלה מה מצפים שהתלמידים יעשו עם המחשבים הניידים, ניתן לבנות תוכנית שתתמוך בעשיה שלהם.
מה המורים צריכים לדעת?
ברגע שיודעים מה התלמידים צריכים לעשות אפשר להתחיל לתכנן את ההתפתחות המקצועית של המורים שתאפשר להם להפוך את הלמידה הזאת למציאות. כמובן שהמורים יצטרכו ללמוד כלים ומיומנויות אך יותר מכל הם יצטרכו תמיכה כדי להבין כיצד הכלים האלה משנים את הכתה. כשכל תלמיד יושב ליד כלי המאפשר לו ידע בלתי מוגבל על כל דבר, זה משנה את הכיתה. איך תומכים במורים ומקלים עליהם לתווך את הסביבה הזאת?
לאלו משאבים זקוקים?
אחרי שקבענו מה התלמידים צריכים לדעת ומה תהיה ההתפתחות המקצועית של המורים אפשר לקבוע לאלו משאבים נזקקים. האם יש צורך לשדרג את המערכת האלחוטית בבית הספר? האם יש צורך בנפח אחסון יותר גדול? ואסור לשכוח את התמיכה האנושית: מי יתמוך במורים מבחינת כוח אדם?אלו מערכות יעזרו למורים להשתלט על המעבר?
כיצד גורמים לזה לקרות?
זהו החלק של המנהל האפקטיבי. עליו לדאוג שהדברים ייעשו בין אם זה לדאוג לתקציב, לכוח האדם או לזמן.
פשוט עשו זאת!
קבעו תאריך סופי , תכננו, התמקדו בלמידה של התלמיד והתחילו לעבוד.

האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת. מאחר ולא קבלתי תשובה מספקת, קראתי גם את התגובות למאמר (מה שאינני נוהגת לעשות בד"כ) ואכן רבים מהמגיבים התייחסו לשאלות קונקרטיות הקשורות להוראה האחרת.

אני חושבת שבאחת ההשתלמויות שלנו עם המורים באמת כדאי לשאול מה אנחנו רוצים שהתלמידים יעשו עם הניידים שלהם. מעבר למצגות ולעבודות מיני-חקר, מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?

כיתה ללא נייר

ריצ'ארד רוודרוזקי Richard Wojewodzki הוא מורה ללטינית בכיתה שבה התלמידים לומדים עם מחשבים נידיים. הוא פתח בלוג שנקרא "ללמד ללא נייר" TeachPaperless ומשתדל לכתוב מאמרון כל יום! במאמר שפרסם
ב-30 לאפריל בשם הייתי מכור לדפים הוא מספר על כך שכמורה בעבר, הוא היה "מכור לניירות" ותמיד דאג לצלם ולשכפל מספר רב של ניירות לכל אירוע ולכל מטרה. היו לו אפילו תשבצים וחידות לתלמידים שסיימו את עבודתם והוא נהג לתת להם לעשות אותם למרות שמעולם לא ראה את הדפים אחרי שמסר אותם לתלמידים. עוד הוא מספר, שבשנתו הראשונה היתה לו הקצבה של שכפולים בבית הספר,אותה סיים כבר בחודש ינואר.

ההתפכחות שלו באה כשהחל ללמד בתוכנית למחשבים ניידים 1:1. אמנם הוא טוען, שאף אחד מהממונים עליו או מהמובילים של התוכנית לא בקש מהמורים לוותר על הדפים, ולדעתו הם עדיין לא שמעו על בלוג, אבל תוך כדי התנסותו והכרותו עם המחשב הנייד הוא כתב מערכי שיעור ושפע של רעיונות מבלי שהדפיס ולו דף אחד! והסיבה לכך שלא הדפיס פרוזאית ופשוטה ביותר ואינה נעוצה במודעות שלו לאיכות הסביבה או ברצונו להיות שותף בשמירה על כדור הארץ ועל יערות העד. הסיבה היתה שהוא לא ידע איך מחברים את המדפסת למחשב הנייד! (והוא הרגיש לא נוח לשאול את אנשי התקשוב בביתה ספר). וכך, מבלי שריצ'ארד התכוון הוא מצא את עצמו כותב ומלמד ללא נייר, ולפתע הבין שהוא לא צריך דפים כדי ללמד. במשך שלוש השנים האחרונות בהן הוא מלמד בכיתות עם ניידים הוא חושב שהוא חסך כ- 40,000 דפים, מבלי לספור את כמויות הדפים שנחסכו ע"י תלמידיו.

ריצארד מספר על ניסוי שערך לשם שעשוע. הוא העתיק למסמך WORD , גופן דיויד בגודל 12 נקודות את כל החומר בלטינית שאחד מתלמידיו כתב במהלך השנה (מספטמבר ועד סוף אפריל) בבלוג שלו. מסתבר שהבלוג שעבר שינוי למסמך WORD הכיל 107 עמודים! 107 עמודים שנכתבו ע"י תלמיד בן 15, בכיתה אחת!
ריצארד מסכם את המאמרון שלו בתובנה שאנחנו כאנשי חינוך לוקחים כמובן מאליו את הבזבוז שקיים בחינוך, מבלי לחשוב עליו פעמיים ושנדרשת עין פקוחה כדי לראות כיצד אפילו שינוי קטן יכול להשפיע.

חשבתי לעצמי שלו היו כל מורי הניידים קוראים את המאמרון הזה ופוקחים את עיניהם, אפילו כדי לראות את השינויים הקטנים- דייני! לצערי, רק מורה אחת הסכימה לקחת על עצמה ולהתנסות עם תלמידיה בכתיבת בלוגים, וגם התנסות זו היא ראשונית ומוגבלת ביותר. אני מאד מקווה שמורים נוספים יבואו בעקבותיה, ושמורים נוספים יקראו את הבלוג שכותב ריצארד. תמיד טוב ללמוד ממי שמתנסה בעצמו באותם התהליכים!

איזה מחשבים ניידים לרכוש לתלמידים?

אחת ההתלבטויות הקשות שנדונות עכשו בועדות ההיגוי השונות המשותפות להורים ולמועצות מתייחסת למחשבים הניידים החדשים שיש לרכוש לתלמידים. מצד אחד, קיימת דרישה משמעותית להקלה במשקל הילקוט ובמשקל המחשב הנייד. מצד שני המחיר מהווה גם הוא מדד משמעותי מאחר וההורים הם הממנים את המחשבים הניידים. מסתבר, שהפרמטר המשמעותי ביותר הקשור למשקל הנייד מתייחס לגודל המסך. ביחס לגודל המסך הדיעות חלוקות. יש הורים שחושבים שמסך 10 אינץ מספיק לעבודה ויש הורים שמתנגדים לכך וחושבים שהמסך הזה קטן מדי ולא מתאים לישיבה ממושכת מול מחשב. גם לגבי השאלה מה הפונקציונאליות של המחשב הדיעות חלוקות. מצד אחד קיימים הורים החושבים שאין צורך בפונקציונאליות רבה מאחר והמחשבים צריכים לשמש ללמידה בלבד, ולכן הנושא הגראפי למשל פחות חשוב. לעומתם, טוענים אחרים כי אצל חלק מהתלמידים המחשב הנייד מחליף מחשב נייח בבית ואין מחשב נוסף, ולכן המחשב צריך להיות בעל פונקציונאליות מירבית. מבחינה פדגוגית נדרשים התלמידים במקרים רבים להשתמש בניידים כדי ליצור מצגות, סרטונים ותוצרים המכילים מולטימדיה, ולכן חשובה הפונקציונאליות המקסימאלית.



התלבטות נוספת מתייחסת למחשבי מחברת לעומת מחשבים ניידים המכילים זכרון משל עצמם. לצערנו, אין עדיין מספיק נסיון צבור עם מחשבי מחברת כדי שניתן יהיה לקבל החלטות על סמך ידע ונסיון קודם. יש המצדדים מאד במחשבים אלה ובטוחים שהם יהיו "הדבר הבא" ויש שאינם מאמינים ביכולותיו וחושבים שהטכנולוגיה עדיין איננה בשלה ויציבה דייה.

לסיכום ההתלבטויות מתייחסות להבטים הבאים:
- מחשב מחברת או מחשב נייד מלא?
- מחשב עם פונקציונאליות מוגבלת או מחשב עם פונקציונאליות מלאה?
- גודל מסך רצוי לעומת משקל המחשב
- מחיר שיתן את התמורה המקסימאלית ל- ROI

כשתפול הכרעה - אשמח לשתף אתכם. בינתיים אני יודעת שהועדות יושבות על המדוכה ומנסות לאסוף כל שביב מידע על מנת לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. לא קל לקבל החלטות גם מכיוון שלכל אחד יש את "האני המאמין" האישי שלו ואת הראייההמערכתית שלו. גם סדרי העדיפיות שונים. ובכל זאת, בקרוב מאד תצטרך לפול ההכרעה, על מנת לפתוח את שנת הלמודים הבאה בזמן, כשלכל התלמידים יהיו ניידים אחידים.