במאמרו "הקטסטרופה של החינוך בישראל" מתייחס אשר עידן לגורמים המעכבים את השינויים במערכת החינוך והמקשים על הפיכתה לרלוונטית לחיי התלמידים בימינו.עידן מתייחס בעיקר לתכנים, לתוכנית הלימודים ולדרכי ההערכה שנקוטות במערכת עתה. ואכן, לצד מבחני המיצ"ב המצביעים על ירידה מתמשכת בהשגים ולצד מבחני פיזה וטימס המתייחסים למקומות הנמוכים שתופסת ישראל בארגון המדינות המתפתחות OECD עולות שאלות מהותיות הקשורות לתכני הלמידה, לדרכי ההוראה ולדרכי ההערכה הנקוטות במערכת החינוך שלנו.
צר לי להודות, אני מסכימה עם רבות מטענותיו של עידן, אם כי אינני בטוחה שכל תוכן שמייצרים התלמידים הוא אכן משמעותי, מהותי ותורם להתפתחותם השכלית והרגשית. פרהנד מנגו מתייחס לכך במאמרו "עם עובדות אפשר להתווכח" וטוען שבעולם הפוסט מודרניסטי בו אין אמת אחת, עולם בו אנשים מרבים לבלבל בין עובדות לאמיתות ולא בודקים מספיק לעומק את אמיתות העובדות, יש קושי גדול מאד לדעת מהי האמת. בעולם כזה, תלמידים כיצרני תוכן עלולים להיות מטעים במיוחד.
כמי שמובילה מורים בתוכנית מחשבים נידיים אני נתקלת שוב ושוב בשאלות שמתעוררות ע"י המורים, אשר מעונינים מצד אחד לאפשר לתלמידיהם להתחבר לעולם המודרני אך טרודים בכך שהם נבדקים על הצלחה בבבחינות בגרות ועל עמידה ביעדים כמותיים מדידים של מבחני מיצב. המורים עצמם לכודים בתוך המערכת, שמצד אחד מעודדת לחדשנות ומצד שני לא ממש מאפשרת אותה. לצערי אנחנו לא ממש מצליחים לגרום לספקנות בקרב הבוגרים, לא כל שכן בקרב הצעירים. במחקר שערך ד"ר יורם עשת מהאוניברסיטה הפתוחה נמצא שהחשיבה הביקורתית נמצאת בירידה מתמדת ואנשים נוטים להאמין לכל מה שמפורסם באינטרנט. אינני בטוחה שיש לנו היום את כל הכלים הנחוצים כדי להעריך את המידע, כל שכן לתלמידינו.מורים עצמם אינם מכירים מספיק את הקריטריונים להערכת המידע ואינני בטוחה שהם מודעים לחשיבות הרבה בהקניית כלים אלו. יש צורך בהצלבות מידע רבות, אך גם בפתיחות לקבלת השונות. בית הספר המחנך לאמת אחת , לתשובה אחת נכונה עומד בניגוד גמור להטלת הספק ושאלת השאלות שהיא הבסיס לכל חשיבה בקורתית.
