התפאורה והניידים

את המאמרון הזה אני מבשלת במוחי מזה מספר ימים. ראשית, חפשתי מילה חלופית טובה בעברית למונח setting באנגלית ולא ממש מצאתי. התלבטי בין עיצוב-פנים לבין ארגון חלל הכיתה ולבסוף החלטתי ללכת על המילה "תפאורה". ניסיתי להבין את הקשר שבין התפאורה - ה- SETTING של חדר הכיתה אליו נכנסים המחשבים הניידים לבין המשמעות האמיתית של הניידות הטמונה במחשבים אלו.

שנית, נזכרתי במרצה שלי למחקר איכותני באוניברסיטה, ד"ר דבורה קורט, שנכנסה לכיתה החדשה, שנחנכה בסמסטר ב' (לפני כחודש בערך) בבנין החדש בביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר אילן ושאלתה הראשונה היתה מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה. אני מודה שלמרות פשטותה של השאלה היא הפתיעה אותי. בסמוי הרי ברור לי, שיש קשר בין ארגון המרחב לבין פרדיגמות והנחות יסוד, ומלימודי המדעים אני יודעת שיש קשר בין מבנה לתפקוד אך היכולת לעמוד מן הצד ולהתבונן כחיצון לתהליך הזה היתה חדשה עבורי.

המחשבים הניידים מעצם שמם ותפקודם נועדו לשרת אותנו בכל מקום, בכל זמן, ולאפשר לנו למידה מתמשכת. אך האם הדרך שבה הוכנסו מחשבים אלו לכיתות תואמת את תפקודם האופטימאלי? הכיתה הנורמטיבית במדינת ישראל בנויה מטורים (ואפילו אם בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי ניתן לראות מבנה של קבוצות הרי שבכיתות ה'-ו' ביסודי המבנה הזה "נשבר" וחוזר למבנה הטורים ) הפונים כולם אל המורה הנמצאת במרכז הכיתה. מהן הנחות היסוד העומדות מאחורי מבנה כיתה כזה? האם אין כאן הנחה סמויה שהמורה היא מקור הידע , ופני כל התלמידים צריכים להיות מופנים אליה כדי ללמוד? האם מבנה כזה של טורים תואם את ההנחה האומרת שהמחשב הנייד מאפשר למידה שיתופית ונגישה? וגם לו רוצה המורה ללמד בקבוצות, הרי שנוכחות המקרן מחייבת את פני כל התלמידים להיות נשואים אליו ולהתבונן על הלוח המרכזי עליו מוקרנים התכנים. האם אין בצורה ישיבה זו כדי לקבע את חוסר ניידותו של המחשב הנייד? מה עשינו בעצם כשהכנסו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים .

זאת ועוד. מערכת השעות הבית ספרית מחולקת למקטעים של שיעורים על פי תחומי הדעת. כל שעה וחצי במקרה הטוב, או 45 דקות במקרה הפחות טוב, מתחלף נושא השיעור ותחום הדעת אותו לומדים התלמידים. האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן? ההרהורים הללו מחזירים אותי לדבריו של ד"ר רוני אבירם בדבר בית הספר העתידני והשינויים מרחיקי הלכת מהדרגה השלישית שעל בית הספר לעבור. ד"ר אבירם ממליץ בעצם לפרק את בית הספר במתכונתו הנוכחית ולבנותו במתכונת פרדיגמתית חדשה שתאפשר למידה אחרת. אמנם עדיין לא הוחל בתכנון ובבניה של בית ספר כזה, אך ב"אני המאמין" שלי אני בטוחה שהוא עוד יקום.

ההרהורים הללו התחדדו אצלי עוד יותר כשקראתי על יוזמת תוכנית התקשוב בפורטוגל, יוזמה ששמה לה במרכזה את טכנולוגית 1:1 לכלל התלמידים בבתי הספר היסודיים במדינה. אחת השאלות שנשאלות ע"י החוקרים במדינה היא האם המהלך הזה ייצר שינוי בתהליכי הלמידה בבית הספר, וכבר נשמעים הקולות הטוענים שעל מנת שהמהלך יצליח יש לשנות את אופי הלמידה בבתי הספר מכיתות לימוד לקבוצות הנחייה ובעצם לעבור להוראה פרטנית. העידן הפוסט מודרני מאופיין בין היתר ביחסים של 1:1 (כגון: מאמן כושר אישי, מאמן אישי להצלחה בחיים, פסיכולוג אישי וכו') וייתכן שהשינוי המוצע ע"י חוקרים בפורטוגל הוא השינוי הדרוש כדי שהניידים יהפכו לאפקטיביים וניתן יהיה להשתמש במלוא הפוטנציאל הגלום בהם לתהליכי ההוראה והלמידה.