בגוף הכתבה נאמר שבמדינה טמיל נאדו, שהיא, כנראה, עשירה יחסית למדינות הודו האחרות, מתכוונים לחלק תוך 5 שנים מחשבים ניידים לכל תלמידי חטיבות הביניים. העלות הכללית של התוכנית תסתכם בשני מיליארד דולר! אמנם יש ביקורת ציבורית על התוכנית, ויש הטוענים כי בעקבות הפסקות חשמל תכופות ותשתיות רעועות התלמידים יתקשו להשתמש במחשבים בכל זמן שירצו, ולכן חשוב להשקיע בתשתיות טרם יחלקו ניידים לתלמידים.
השאלה של התשתיות והמחשבים מזכירה לי קצת את שאלת הביצה והתרנגולת. מה קודם למה? הרי ברור שללא תשתיות תומכות ורציניות, תוכנית כזו נדונה לכשלון עקב התקלות הטכניות המעכבות והבולמות את השימוש בניידים. מצד שני, ללא נייד לכל תלמיד וללא הקף כזה של פעילות, לא נוצר צורך אמיתי ומשמעותי להשקיע בתשתיות. זאת ועוד, כל השקעה בתשתיות תלויה בנפח הפעילות. ללא פעילות מסיבית של נפחים, קשה לדעת לאילו רחבי פס יש להגיע ומהן התשתיות הנדרשות.
למרות הביקורת הציבורית התשובה של קובעי המדיניות היא כי לא מדובר במותרות אלא "באמצעי שיתן לתלמידים, שרבים מהוריהם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש מחשבים, כלי משמעותי לקידום החינוך שלהם". מהמסופר בכתבה, לא ברור לי האם מדובר במחשבים נישאים על עגלות שנמצאים פיזית רק בבתי הספר או האם התלמידים מקבלים אותם בהשאלה ולוקחים אותם לבתיהם. ובכל זאת התוכנית הזאת מעוררת השתאות, התפעלות ושמץ של קנאה.מעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותה בטמיל נאדו.
כשספרתי לבעלי על הידיעה הוא לא התפלא. הודו היא היום מעצמת תכנות הוא אמר לי. הם בתנופה אדירה של פיתוח התחום הטכנולוגי. מי היה מאמין!
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה