את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...

התלבטתי רבות האם לפתוח את הבלוג הזה בכותרת התנגדויות הורים, או בשם שלבסוף החלטתי עליו "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" מכיוון שלי ברור, שלמרות ההתנגדויות והשאלות , ההרהורים והערעורים ( שכולם לגיטימיים בעיני) מחשב נייד לכל תלמיד בכיתה יהפך תוך עשור לעניין שבשגרה. אז נכון, שעכשו אנחנו נמצאים בין תקופות, ונכון שלהורים רבים השינוי קשה ולא פשוט, אבל אני חושבת שלא יכול להיות מצב שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום אחר בחיינו , חוץ מאשר בכיתה. בתחום הבריאות ( מחשב על כל שולחן של רופא) בתחום הבנקאות , בתחום פקידות הממשלה ( כן, כן אפילו שם, במשרדי האוצר, במשרדי המשפטים) נמצאים המחשבים כסביבה טבעית , ורק בחדרי הכיתה לא.



ואני בהחלט יכולה להבין את ההורים החוששים, אלה שמנסים לדחות עוד קצת את הקץ, לשמר ולו לכמה שנים נוספות את הסביבה של הילדים כסביבה נטולת טכנולוגיה, את ביה"ס כסביבה ארכיונית, אך האמנם זה כך? האם כשהילדים מגיעים לביתם, בתום יום לימודים הם אינם חשופים לטלוויזיה, למחשב הביתי, למכשירים שניתן להפעילם רק בצורה דיגיטאלית? ואם הם נחשפים לטכנולוגיה בשעות אחרי הצהרים וזו סביבתם הטביעת, אז מדוע שלא יהיו בסביבה זו גם בבוקר בזמן הלימוד בבית הספר? האם זה הוגן לבקש מהמורים להצליח לרתק וקבל את תשומת לבם של ילדי הזיפזופים ללא אמצעים טכנולוגיים ? וממה באמת חוששים ההורים? הטענות שהם מעלים מתפרסות על פני טווח גדול של טיעונים החל בטיעונים בריאותיים, שאין לזלזל בהם וכלה בטיעונים אידיאולוגיים, שגם אותם יש לקבל. אנסה להשיב על טענות אלו אחת לאחת.

הטענה הראשונה שעולה מתייחסת להבטים בריאותיים: חשש מקרינה ומבעיות ארגונומיות. אכן, זוהי טענת כבדת משקל ויש לתת עליה את הדעת בכובד ראש. אחת לתקופה יש לערוך בדיקות קרינה ויש לוודא שכל ההמלצות של דוחות הקרינה מיושמות. הקרינה מגיעה לא רק מניידים - גם טלפונים סוללאריים מקרינים, ובכל זאת אינני מוצאת הרבה הורים שלא נותנים לילדיהם סוללאריים מחשש לבריאותם.
בנוגע לארגונומיה יש להתאים את המחשבים לתלמידים. באחריות המורים וההורים לדבר עם התלמידים על ההפסקות שיש לבצע בזמן העבודה, על מתיחות, על חשיבות הפעילות הגופנית. לכל מאה יש את החוליים שלה. במאה הקודמת מתו אנשים מזיהומים מאחר ולא הכירו את הפניצילין. במאה לפני כן מתו משחפת, שלא היתה לה תרופה. במאה שלנו יש מחלות חדשות, שמקורן בסביבה החדשה שאנו חיים בה. מודעות לסכנות והסברים כיצד לצמצמם חשובים ביותר. אני חושבת שהם צריכים להיות חלק מתוכנית ניידים. אך הם אינה סיבה להפסיקה.

הטענה השניה מתייחסת לכובד המשקל של הילקוט. אכן, המשקל של הספרים המחברות והמחשב נייד עולה על המשקל המותר לסחיבה . יחד עם זאת כבר היום קיימים פתרונות. אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים. זאת ועוד. מחירי הניידים יורדים משנה לשנה, וגם עלותם של ניידיים עם מסכים של 12 אינץ מוזלים. מכאן, שגם טיעון זה פתיר.

הטענה השלישית מתייחסת לכך שהילדים לא מדברים זה עם זה, וכשהם נפגשים אחרי הצהרים הם לוקחים אתם את הניידים ומשחקים בבית של החבר כל אחד בנייד שלו. אישית, אינני רואה בעיה בכך. אמי שחקה בבובת סמרטוטים, וכשרצתה להחליף לה בגד היה עליה לתפור אותו בעצמה משאריות בדים. אני כבר שחקתי בבובת ברבי מפלסטיק, שהיו לה שמלות להחלפה בשפע, שלא אני תפרתי, בכל הצבעים ובכל המינים. דור דור ומשחקיו, דור דור וסביבתו התרבותית. הטכנולוגיה היא חלק מסביבתו התרבותית של הילד ולכן אין כל סיבה שלא ישחק עם חבריו גם באמצעותה. אינני מקבלת את הטענה כי הם לא מדברים אחד עם השני. בזמנו חשבו גם שהטלפון ירחיק אנשים, כשלמעשה הוא קרב ביניהם ואפשר תקשורת עם אנשים מעבר לים, תקשורת שלא יכלה להתקיים לפני המצאתו , ויצירתו אפשרה תקשורת רציפה יותר ותכופה יותר. ריבוי האפשרויות העומד בפני הילדים הוא בעיני יתרון ולא חסרון: יש להם גם צ'אטים, גם SMS גם טלפון רגיל (וגם סוללרי), וגם שיחות בע"פ ועליהם רק לבחור מתי לתקשר עם איזה כלי. אני מוצאת שהתקשורת בין הילדים דווקא מתרבה ולא מתמעטת, כי פעם אם לא יכלו להפגש, לא דברו כלל, ועכשו אפשר לצ'אטט , וכשנפגשים, אפשר גם לדבר וגם לצ'אטט, הכל תלוי בסיטואציה.

ואחרון חביב: הורים מתנגדים למחשבים ניידים מסיבות אידיאולוגיות . קשה להתווכח על תפיסות עולם. ההסטוריה מוכיחה, שהניסיון לעצור את הקדמה לא צלח, אפילו לא לכנסייה שהיתה עשירה וחזקה. החברה שלנו היא חברה דיגיטאלית. גם בית הספר שלנו צריך להיות כזה. אסור להשאיר את הדיגיטליות רק לשעות אחר הצהרים, כשהילד לבד , ללא מבוגר בסביבה. דווקא הרצון של בתי הספר להכנס לסביבת הילדים על מנת לעזור להם ולהדריך אותם בסביבה הזאת הוא בעיני הצעד הנכון ביותר. אני מקווה שהצלחתי לשכנע את המתנגדים. אני כבר הצהרתי, מהמשוכנעים.