מפתחים או משתמשים?

פעמים רבות עולה השאלה האם על המורים לפתח פעילויות מתוקשבות או רק להשתמש בהן בתבונה ובחוכמה. בספרות המקצועית קוראים הרבה הן על מורים מפתחים והן על מורים משתמשים. באנגליה למשל, מתנהל כעת פרויקט במדעים, שבו מומחים מפתחים חומרים מעודכנים, עשירים במולטימדיה ובגרפיקה ברמה גבוהה, והמורים רק משתמשים. והשאלה האם כל המורים צריכים לפתח, כמה לפתח אם בכלל או רק להשתמש , תלווה אותנו כמורים וכמדריכים לאורך כל חיינו המקצועיים. והוויכוח עתיק יומין ואין הכרעה חד משמעית.

השאלה עלתה במוחי שוב השבוע, בעקבות מפגש למידה משותף לשני בתי הספר היסודיים שבהם המורים מלמדים עם המחשבים הניידים. המפגש עסק בעיקר בתחום אוריינות השפה, אך שילב כמובן גם שני תחומי דעת הקשורים זה לזה- לימודי סביבה ומדעים וגם מיומנויות תקשוב ומידענות. ומכיוון שהאוריינות השפתית הובילה והיתה במרכז, היה חוסר איזון בתחום התקשוב. ונשאלת השאלה איך באמת יוצרים את האיזונים? מה בא על חשבון מה? מי מוביל ומי מובל? מתי נכון לתת לאוריינות שפה להוביל ומתי נכון לתת למידענות ולאוריינות התקשוב? ונשאלת עוד שאלה: תהליך פיתוח משימה בינתחומית כזו הוא עתיר משאבי זמן ומשאבי כוח אדם: יושבים בצוותא מורים משלושה תחומי דעת, מוזמנים יועצים ומומחים להוסיף את הפאן המקצועי שלהם, המשימה עוברת אינספור תהליכי שכתוב ושינוי, מתלבטים המון,חשובים על כל נקודה אפשרית, מנסים כל הזמן להעלות את רף החשיבה של התלמידים, את מורכבות המטלה ורמת המשימות, את רמת השיתופיות, מתלבטים בסוגיות הנוגעות למה ולאיך: באיזה כלי ניצור באופן מטיבי את התוצר הסופי השיתופי? איך נשלב את כל התלמידים כך, שכולם יכתבו פרפראזה , אבל אל נקבל שבעים פרפראזות (תעקיפים) משבעים תלמידים שיראו דומה מאד? ואיך ניתן מענה לשונות ? השאלות וההתלבטויות הרבות מפתחות מאד מבחינה מקצועית. השיח הופך פדגוגי ומקצועי. מורים מתנסים בדברים חדשים שעדיין לא התנסו בהם עם תלמידיהם. יש עשייה והתפתחות מקצועית, תחושה של צמיחה וגאווה. המאמץ שווה!