יום שני, 13 בדצמבר 2010

ניידים על עגלות

בשיחותי הרבות עם המורים המלמדים בכיתות של 1:1 עולה שוב ושוב הרעיון של המורים שלתלמידים יהיו מחשבים ניידים, ביחס של מחשב נייד לכל תלמיד, אך שהניידים לא יהיו שייכים להם, לא יבואו עם התלמידים לכיתה ולא יחזרו לבית התלמידים, אלא יהיו סגורים בארונות, או על עגלות, ויכנסו ויצאו מן הכיתה בהתאם לצורך. ולעצמי אני תוהה, האם היו מוכנים שגם המחברת והעיפרון של התלמיד יהיו סגורים בארונות, או יובאו על עגלות לכיתה בהתאם לצורך.

רוב המורים המציעים את הפתרון הזה, מתייחסים לשאלה היפותטית האם היו מחזירים את הגלגל אחורנית ומוותרים על המחשבים הניידים לתלמידים בכיתה. הפתרון שמציעים המורים נובע מהקושי האמיתי, שאין לזלזל בו, של הסחת הדעת של התלמידים ונושא המשמעת בשיעור. כל המורים מסכימים פה אחד שהמחשב הנייד הנמצא על שולחן התלמיד בזמן השיעור מהווה גורם הסחה ופיתוי שקשה לעמוד בפניו. כולם טוענים שהתלמידים עסוקים בדברים שאינם רק למידה בזמן שהמחשב הנייד פתוח בפניהם ועליהם לעבוד על המשימות הניתנות לתלמידים.

נושא רצף העבודה והסחת הדעת, הוא נושא חשוב ורציני שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אני חושבת על עצמי, כסטודנטית באוניברסיטה, שלומדת קבוע עם נייד. הנייד משמש אותי רק להקלדת סיכומי השיעור ישירות למחשב הנייד ( to take notes) , מאחר ולא עולה על דעתי לכתוב את הסיכומים בכתב ידי. אבל אני מוכרחה לציין כי למרות שאני סטודנטית לתואר שלישי , אף אחד מהמרצים באוניברסיטה איננו מתייחס לעובדה הפשוטה, שאחוז גבוה מאד מהסטודנטים בשיעור אוחז בידיו מחשב נייד בזמן השיעור. כל השיעורים מתנהלים בשיטת ההוראה הפרונטלית, במהלכם משולב לעתים דיון עם מספר סטודנטים פעילים ובכולם, המרצה במרכז. חלק מן המרצים משתמשים במצגות לצרכי השיעור, מה שאנו נוהגים לכנות "מודל מורה מקוון".

אני סורקת במחשבותיי את שלל פעילותיי בנייד במהלך השעור באוניברסיטה. אני מוכרחה להודות שאני מוצאת את עצמי לא פעם בודקת מיילים, נכנסת לאתר הקורס ומורידה את המצגת שהמורה מעבירה בעזרתה את השיעור ועוד. בהקשר זה שמעתי משרון גרינברג מרשת אורט, שהיום מקובל לדבר על קשב מבוזר, קשב לזמן מוגבל וקצר, שגורם לאנשים לעשות מספר דברים במקביל, "להכנס" ו"לצאת" מהשיעור בהתאם לעניין ולרצון. אבל עיקר הבעיה לדעתי נעוצה בעובדה, שהמורה ממשיכה ללמד כאילו ואין לי מחשב נייד בכיתה, כאילו מאומה לא השתנה.

ואני רואה תמונה נוספת לנגד עיני. במסגרת עבודה שעלינו להגיש לשיעור, יושבים שלושה סטודנטים (ואני ביניהם) סביב מחשב נייד של אחד מהם, מתייחסים למצגת הסופית, לקראת הפרזנטציה, (שגם היא נבנתה בעיקר בעבודה שיתופית מרחוק ותקשורת מיילים) מוסיפים שקפים, משנים את סדרם, כותבים תוך כדי כך דף הפעלה לסטודנטים - וכולם שקועים בעבודתם. אף אחד מהם אינו מוסת באמצעות המחשב הנייד לפעילות אחרת.

המסקנה המתבקשת מאליה היא, שאין לחפש פתרונות קלים נוסח מחשבים ניידים על עגלות או סגורים בארונות שנכנסים ויוצאים בהתאם לצורך של המורה. המחשבים הניידים צריכים להיות זמינים ללמידה כל הזמן, והתלמידים צריכים להשתמש בהם לצרכי כתיבה, יצירה ועיבוד מידע משמעותי. הפתרון יבוא רק משינוי דרכי ההוראה והלמידה ומשינוי הפרופורציות בין למידה סבילה בשיעור ללמידה פעילה! רק ממעבר אמיתי, מלמידת שינון ללמידה הבנייתית, מלמידה מסורתית ללמידה קונסטרוקטיביסטית. אינני אומרת שיש לבטל לחלוטין את ההוראה המסורתית, אך יש לשנות את הפרופורציות בין זמן העבודה העצמית של התלמיד לבין זמן ההוראה של המורה, וכל זאת בכיתה! שינוי כזה, יאפשר לתלמידים ללמוד באמצעות המחשבים הניידים ולהמעיט את הסחות הדעת, ולא יוביל את המורים לנעול את הניידים הרחק מידי התלמידים.

7 תגובות:

יענקל אמר/ה...

אני מסכים ששינוי - מלמידה סבילה ללמידה פעילה - צריך להיות מרכיב משמעותי בכל "פתרון". אם אנחנו דורשים מהתלמיד רק להאזין במשך השיעור, ובאותו הזמן גם שמים בידיו מכשיר שמאפשר לו לעסוק בדברים שמעניינים אותו יותר, אל לנו להיות מופתעים כשהוא עושה את זה.
אבל גם כאשר אנחנו "מרוכזים" בשיעור, ומשתמשים במחשב (או בעפרון) רק לצורך note taking, ספק אם אפשר להתרכז רק במה שהמורה אומר. המחברות שלי מלאים בשרבוטים שמעידים שהרבה לפני המחשב הדעת שלי הוסחה. וכמובן שלפעמים העיסוק בשרבוט עזר לי להרהר, לפתח חוט של מחשבה, להפנים רעיונות חדשים.
אז מה שונה היום כאשר במקום העפרון יש לנו מחשב ככלי עזר לפיתוח וגיבוש המחשבות? המחשב מעצים כמעט כל דבר. אם אנחנו מרוכזים, הוא יכול לסייע בריכוז הזה, ואם אנחנו חולמים, כשהמחשב בידינו החלומות מפליגים רחוק מאד (ולפעמים מדי). האם קיים שביל זהב בין סיוע לריכוז ולבין הסחת הדעת? אני משוכנע שכן, אבל נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל למצוא אותו היא בניסוי וטעייה, ואם לא נאפשר זאת לתלמידים שלנו (ולעצמנו) אין סיכוי שנמצא אותו.

דוידה אמר/ה...

קראתי בעניין רב ומסכימה עם שניכם שינוי מלמיד סבילה ללמידה פעילה הוא כורח וכל הסיבות טובות, עם או בלי מחשב. וכפי שאת אומרת אסתי זה הרבה עניין של מינון. וג'יי אחזק את דבריך מי שלא טועה לא לומד, כי הוא כבר יודע הכל. תודה לשניכם.

אברום רותם, אלא מי? אמר/ה...

משועשע מהמילים שמנסות ליצור מציאות (שלדעתי לא קיימת) על "קשב מוגבל" או "מולטיטאסקינג" - מיומנויות של אורייני המחשב של היום ולא של האתמול. לדעתי הצנועה, אלא סתם מילים להצדיק אי-הקשבה מובנית, ודאי לא להעמקה, כמו גם הצדקה לרדידות מחשבתית זה הכל. לעשות מספר דברים בו זמנית עם הרצאת המורה, זה פשוט מילים אחרות לחוסר הקשבה, חוסר מיקוד, וכיו'ב. או שאתה מקשיב או שאתה קורא מיילים, מעיין בפיסבוק וכד'. זה או או, זה לעולם לא גם וגם. ו מילים יפות ומאפיני אורינות מאה 21/ אוריין דיגטאלי לא ישנו זאת. חבל להונות את עצמנו בסיסמאות ריקות אלה.
מה המשמעות של זה? הלואי והיו תשובות המשרוול, ובייחוד תשובות אחידות ומובהקות כפי שמצפים שיהיו, אך לעולם לא תהינה. המציאות מורכבת יותר משחור-לבן זה.

יענקל אמר/ה...

אכן, אברום צודק - אין תשובות מהשרוול, "בייחוד תשובות אחידות ומובהקות כפי שמצפים שיהיו, אך לעולם לא תהינה". אבל אם יורשה לי, מוזר לקרוא קביעה כל כך פסקניות במשפט אחד, ואילו במשפט הבא לגלות ש-"המציאות מורכבת יותר משחור-לבן זה". הרי יש רק שני צבעים בתמונה שאברום מצייר. המורכבות, דווקא, נמצאת אצל אלה שמבינים שלטוב או לרע, אנחנו תמיד נמצאים במצב של מולטי-טסקינג. כל מי שנוהג לעבודה ושר יחד עם השיר המושמע ברדיו, או כל מי שיושב ליד השולחן לארוחת ערב וגם משוחח על היום שעבר, יודע שאי-אפשר להימלט מעשיית מספר דברים בעת ובעונה אחת. תלמיד שמאזין להרצאה ובאותו הזמן רושם לעצמו את דברי המרצה, ובמקרה הטוב גם מנסה להפנים את הנאמר תוך רישום הרהורים על מה שהוא שומע, כנראה איננו יודע שאברום כבר פסק שהדבר בלתי-אפשרי. אבל לא נורא - אפשר לקרוא וגם לצחוק באותו הזמן.

אנונימי אמר/ה...

מזמן לא הייתי בבלוג שלך, כי פשוט התעייפתי מהקריאה ומהעיסוק בנושא זה, והייתי אחד המעורבים בנושא ביישוב.
חזרתי לקרוא בבלוג שלך היום את המאמר הזה ולצערי לא הופתעתי:שוב מנסים לתרץ את הנייד ושוב עוסקים בכלי הטכני.
הצטברו מספיק עדויות, גם בידינו ההורים, אשר מוכיחות מעל לכל ספק סביר כי הלומדים עם הנייד לא עולים על הלומדים עם לוח-וגיר (רביבים, תשאלי את המנהל שפרשה...).
בטח תשאלי "הורים מצביעים בצקים וקונים". נכון, צודקת. הורים ראו את היתרונות והחסרונות, ועל מנת למנוע עוגמת נפש מהילד/ה הלכו וקנו.
אם תפני להורים שסירבו לקנות תחילה, מה שינה את דעתם, תקבלי הרבה תשובות. אף לא אחד יגיד לך שהוא ראה את בנו/ביתו משתרכים מאחור בגלל שהוא למד ללא מחשב.
למה העניין דומה ? נהג שקונה ג'יפ יקר, גדול וגבוה, שיפר אותו, הוסיף ג'י-פי-אס, התקין די-וי-די לילדים, חישוקי מגנזיום, וו גרירה וכבל חילוץ. בתכלס, הוא נוסע לעבודה בגוש דן, עומד כל יום שעות בפקקים, והמדרגה היחידה שהוא מטפס עליה היא מדרכה בת"א (כי אין מקום חניה).
לסיכום: איני נוטר טינה על סירוב המערכת לשמוע וללמוד, איני כועס על המערכת המוניציפלית כי אני מכיר בחולשותיה, איני כועס על המובילים כי אני מכיר את אופיים של היושבים בראש.
חבל לי שאתם מבצעים ניסויים בילדים.
אמרה אחת ממנהלת בי"ס להורים שהם פוגעים לה בקריירה בסירובם לרכוש נייד. זה אומר הכל.
בכל מקרה, אני מאחל לכם הצלחה, כי אני יודע שהמציאות חזקה מכל גחמה.

אנונימי אמר/ה...

לאנונימי,
היטבת לתאר את המצב הקיים.
העיסוק בנושא הגיע למיצוי מקסימלי, היישום לעומת זאת עדיין במצב מינימאלי.

meira olchedaevski אמר/ה...

מורים של היום צריכים לשלב מחשבים בשיעורים אך להיות חלק מאוד פעיל בשיעור בכדיי שלא יסיחו את הדעת התלמידים, על המורה להיות מעניינת ודמות מושכת תשומת לב ועיניין בכדיי שהתלמידים יהיו קשובים לה.