זו הפעם השניה שבה אני מרצה בפני אנשים מהאקדמיה ומהשטח בכנס רב משתתפים. הפעם הראשונה היתה לפני שנתיים, בכנס צ'ייס 2008 , בו הצגתי את עבודת התואר השני לי ואת מסקנותיה. הפעם השניה היתה השנה, בכנס מיט"ל.
בחרתי להציג את התפתחותי המקצועית כמורת מורים כפי שמשתקפת בתהליכי הכתיבה בבלוג שלי. התברר לי, שעם השנים וככל שנוספו המאמרונים , הפך הבלוג ל"במת הפרסום" המקצועית שלי ולקשר משמעותי עבורי עם קהיליית מורי המורים העוסקת בהטמעת הטכנולוגיה בתהליכי ההוראה והלמידה. זו הדרך בה אני "מדברת" אך גם מקשיבה, משתפת אך גם משתתפת, לומדת קוראת ותורמת לקהילייה המקצועית.
אינני חוששת מלדבר, אך יחד עם זאת ההתרגשות שאחזה בי לפני שעליתי לבמה היתה חדשה ומוכרת כאחד. חדשה מכיוון שאינני מורגלת להציג בכנסים, והחוויה של לעמוד בפני אולם גדול מלא באנשים איננה עניין יומיומי מבחינתי. מוכרת מכיוון שתמיד לפני הופעה חשובה במיוחד יש לי "פרפרים בבטן" כאלה שמלווים את הרצון להצליח ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.
כתיבת המאמר לכנס, וארגון המצגת דרשו ממני לעשות חשיבה מטאקוגנטיבית על תהליכי ההתפתחות המקצועית שעברתי. בניתי מודל שהתייחס גם לתפקידו של המדריך על פי אינה פוקס, ונוכחתי לראות שהרבה דברים שעשיתי באופן אינטואיטיבי תואמים למודל ההתפתחות המקצועית של המדריך. ההמללה וההעברה של הידע האינטואיטיבי למודל, הפכה ידע זה לידע מושכל ומומשג, ידע שניתן להשתמש בו בכל הזדמנות שבה מדברים על תהליכי פיתוח מקצועי של מדריכים. למרות העבודה הרבה שנדרשתי לה לפני הכנס, מצאתי את עצמי נהנית ונתרמת מאד מהתהליך כולו. לקרוא את תגובות של אנשים שכלל אינני מכירה, כמו לדוגמא
המאמרון שפרסמה נעמי פורת על דברי בכנס, מעצים אותי מאד כמדריכה שיש משמעות לעבודתה וגורם לי לשוב ולהרהר בדברים.
אני מצרפת את המאמר
שהתפרסם בחוברת הכנס. בקרוב מאד יעלו לרשת כל החומרים, ואוכל לקשר לסרטון בו הוקלטתי.
