ביום שלישי שעבר, 19.1.2010 התכנסה ועדת החינוך לדון בסוגית המחשבים הניידים בגני תקווה. קדם למהלך פניה למנכ"ל משרד החינוך, שהשיב תשובה מנומקת ומלומדה בנושא והביע את תמיחכתו בתוכנית. יחד עם זאת, קבוצת הורים, שאינם מעונינים שהתוכנית תמשיך במתכונתה הנוכחית, פנו בשאילתה לחברי הכנסת ובקשו דיון בסוגייה. מאחר ולא נכחתי בדיון, אינני יכולה להביא דברים מדוייקים בשם אומרם, ולכן כל שנותר לי הוא לקשר לכתבה בעיתון דה-מרקר שהתפרסמה אמש. הדבר הראשון שתפס את עיני בכתבה היתה הכותרת הפרובוקטיבית שבה בחר העיתונאי למשוך את קוראיו להתחיל ולקרוא את בכתבה. כותרת שמעוותת את המציאות, מאחר וההורים היו אלו שבחרו עבור ילדיהם ללמוד ללא מחשבים ניידים מטעמים שונים.
אני מוכרחה לציין, שכשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים לא תארנו לעצמנו שעיקר הקושי בתוכנית יגיע מצד ההורים. חששנו הרבה יותר מהמורים, אלה שצריכים לשנות את דרכי ההוראה שלהם, אלה שצריכים להשקיע עוד עבודה, לפתח חומרים חדשים ולהיות חלוצים בפדגוגיה חדשנית. לא תארנו לעצמנו שנצטרך לטפל בהורים שחוששים שילדיהם ישכחו לכתוב בעפרון, שלא יבינו את היתרון שבמחשב הנייד ושיעדיפו שילידהם ימשיכו וילמדו בשיטות המסורתיות בהן הם עצמם למדו עשרים שנה קודם לכן.
דבר נוסף שלא הבנו עד הסוף, למרות שתמיד דברנו עליו הוא רמת השקיפות המלאה שתוכנית כזו מזמנת. שקיפות שמאפשרת בעצם מעקב אמיתי מקרוב אחרי תהליכי ההוראה והלמידה שהתלמידים עוברים בכיתה. שקיפות שבה כל הורה שחושב שהוא יכול להיות מורה, בטוח שהוא יודע כיצד צריך ללמד את הנושא. וההורים מתערבים לא רק באיך אלא גם במה ובמהות הפדגוגיה.
בהקשר זה, חשבתי לעצמי השבוע, שהמאה העשרים ואחת בוודאי תתאפיין במעקב צמוד מאד אחרי כל פעילות שנעשה: כריית נתונים מכרטיסי האשרי שילמדו על הרגלי הקניות שלנו, מעקב ציוני משמעת שעוברים ישירות להורים, מעקב אחרי המקומות שבהם אנחנו מבקרים באמצעות הGPS שנמצא בפלאפונים שלנו. לא בכדי תוכנית כמו "האח הגדול" הופכת להיות הדבר החם הבא. היא הקרקע עליו צומחת התרבות של המאה הזו. תרבות בה הפרטי והציבורי מטשטש, לא ברור מה משחק ומה אמת, והעובדה שמצלמות עוקבות אחרי דיירי האח הגדול 24 שעות ביממה, היא רק הפרומו למה שיקרה לכולנו בהמשך המאה הנוכחית. כחברה נצטרך להגדיר לעצמנו מחדש את האתיקה של מה מותר ומה אסור, מה פרטי ומה ציבורי. לשקיפות מסתבר, יש שני צדדים.
אכן אתגרים גדולים עומדים בפנינו במאה הנוכחית. כמי שמתנסה בתוכנית זו השנה הרביעית אני בטוחה שעוד נכונו לנו הפתעות רבות ותובנות שמתקבלות רק תוך כדי העשייה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה 1:
אסתי היקרה,
בכנס מופת 2010 דובר לא מעט על נושא "האח" הגדול ואיבוד הזהות בתוך "חוכמת ההמונים".
אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת אכן קשה היה לנחש לאן הפרויקט יוביל לפני 4 שנים. כחוקרת בפרויקט גם אני חשתי שלמרות החששות בצד הסתגלות המורים הייתה הפתעה לטובה והפוטנציאל נראה מבטיח מתמיד. כשסיימתי להיות חוקרת והפכתי להיות אמא בפרויקט, ובהיותי אשת הייטק לשעבר וחובבת טכנולוגיה מושבעת ראיתי גם צדדים אחרים מהזווית ההורית. הפריע לי שיש מקצועות שלא כותבים בהם כלל רק מקלידים, הפריע לי משקל הילקוט, הטרידה אותי הקרינה בכיתה למרות שרכשתי מחשב לא הייתי בטוחה שזו האפשרות היחידה טכנולוגית ולוגיסטית.
יש בליבי הערכה רבה לצוות החינוכי ולאתגר הגדול שהוא עדיין נושא על כתפיו שלא לדבר המאמץ. יחד עם זאת באתגרים יש לטפל. האמירה "המחשב נעשה קל יותר" לא רלוונטית לילד שרכש כבר מחשב, האמירה "הם לא צריכים" לכתוב מקוממת, אפשר לשלב כתיבה גם במקצוע מתוקשב. הכי מקומם ההכללה "ההורים רוצים שילדיהם ילמדו בשיטות מסורתיות" ההורים חוששים מקידמה.
באופן אישי ולא מייצג, אני רוצה שינויים בתוכנית כך שאתגרים כמו מיעוט בכתיבה, משקל ילקוט ועוד כמה אחרים יבואו על איזונם.
אני נכחתי בפגישה בכנסת כי זה עניין אותי כעמיתת מחקר מהמרכז לעתידנות בחינוך. יכולתי להבין את מצוקת אותם הורים שנואשו מהדרך בה בקשות לשינויים מנוהלות ופנו לדרך החוק.
מבלי להתייחס לנושא החוקיות, כאשר מבקשים מגורם כמו הורים לשלם ולהעלם אפשר לצפות שתהיה התנגדות.
אני חושבת שניתן ליישב בנועם את כל החיכוכים וגם אם יהיו בודדים שלא ניתן יהיה לקיים את בקשתם אפשר יהיה לשמור על כבודם.
מבלי לנבור בפדגוגיה ובטכנולוגיה חבל שתוכנית עם פוטנציאל שכזה תאבד את דרכה מפאת ההתעלמות מאתגרים. נצבר ניסיון רב בעולם בנושא ההסטוריה של הכשלונות בשילוב טכנולוגיה בחינוך, יש לנו ממה ללמוד למרות היותינו עם סגולה.
מקווה שאחת מהתובנות לפחות תהיה לנהל דיאלוג עם ההורים ולמצוא פתרונות לאתגרים.
בהצלחה
מינה
הוסף רשומת תגובה